את המהממת הכרתי במקום אחר. רציתי שותפה לעולם של תשוקות. רצונות ומימוש עצמי.
היא מהממת. בקלות הייתי מתאהב בה אם היתה מאפשרת. אבל היא לא.
היא רוצה בי. לא יודע בדיוק איך ולמה. ימים של שעות לא נגמרות של פגישות ושיח. הכי אינטימי שהיה לי וכנראה גם לה.
לפעמים היא מתפרצת. כולה סערה אילמת. לך תבין. ואם אני לא מבין זה מתסכל עוד יותר.
יש שם האשמת האחר. אני כל הזמן זה שלא ברור. זה שמכתיב. זה שמנסה למסגר. ואני? בחיי שלא יודע.
היא מהממת. תכלס. מסעירה לי אזורים שלא זכרתי וגם אחרים שבכלל לא הכרתי..
היא מהממת ואני מדהים לה. ככה היא אומרת. והיא רוצה בי ואני רוצה בה. רק שאחרת.
איך מגשרים? כולה עולם שבנתה לה. שמחייה אותה, שמקיים את הוויתה. והוא כאן. העולם הזה. הקשוח הלא מובן. דת היא קוראת לעולם הבדסמי.
ואני שכל חיי ברחתי מדתות כתות ושליטה על המחשבה החופשית בורח אחורה. מנסה להבין. בסך הכל רוצה אותה. את נפשה. את גופה. כל חלק שבה.
והיא מה היא רוצה?
