אני לא אוהב לזרוק דברים ישנים
הארונות בבית שגדול למיימדי מכילים שכבות שכבות של זכרונות. מקופלים וארוזים לריבועי חיים כאלו. אל רובם אני יודע שאף פעם לא אחזור כי אני לרוב שונא מבטים אחורה.
פעם בכמה זמן אני שולף משם בגד או משחק או CD חבוט ופוגש אותו שוב. אני אוהב את הפסיפס שהם מייצרים לי. קולאג" של חיי
את הנשים בחיי אף פעם לא אספתי בפינצטה. לא בררתי ולא סיננתי. הן נכנסו לתוכם מתוך איזה צרוף שלא היתה לי באמת בחירה בו. חלקן נגעו והלכו אחרות נשארו נצח.
אני לא אוהב לזרוק דברים ישנים. גם את אותן נשים מעולם לא זרקתי במחשבתי גם לא את אלו שהלכו בכאב.
כאילו בונה פאזל של נקדטת נקודות נשיות שיחד כמו פסיפס עתיק מיצרות את תמונת חיי.
לכולן אני נותן שמות. הקבועה, המקבילה, המולדובנית, ההולנדית, הממטרה, המהממת והמופלאה שבאה מכאן... ועוד ועוד. שמות וסימנים.
כל אחת היא מבט. שומרת על מקומה בתוך המארג הגדול הזה של אהבה ומגע. עם כל השמות והסימנים אני נותן צבעים. נהייתה לי פאלטת צבעים כשל אומן ובכל פעם צבע אחר משקף את הלב ועולה על הנייר. על דף הקנווס של חיי, בדיוק כמו המילים ששר אדי וודר ב BLACK המופלא.
לכל שם ולכל סימן משמעות. המולדובנית שהוציאה אותי מבור עמוק וחשוך, הקבועה שמלווה את חיי וילדי ואת מהותי, ההולנדית שבאה והולכת מגיל 19 ונותנת מגע של פייה, הממטרה שלימדה אותי ומלמדת אותי עולמות מיניים אחרים ואפילו נשים חדשות ומופלאות שהגיעו מעצם הכניסה לכאן ןמוסיפות צבע חדש ואחר לבד הקנוואס
לכל אחת שם אחר וכל אחת נותנת מבט אחר. כולן נאספו לאורךחיים שלמים וכל אחת היא צבע זוהר ובולט בתמונת החיים.
אני לא אוהב לזרוק דברים. גם את אותן הנשים של חיי אני משמר. מידי פעם שולף מארכיון השמון ולעיתים הן שולפות אותי. כל פעם אנחנו מציירים עוד פס ועוד צבע בקולאג הענק. כל חיבור הוא אהבה מחדש.
אני לא אוהב לזרוק דברים