זה התחיל בכלל כצורך.
המון שנים של מעגל אחד. שהפך בודד וגם לבד ואז היא הגיע אלי
הימים היו ימי מלחמה אמיתית .מלחמה על ההשרדות האישית ומלחמה על הנסיון לזכור בכלל מה חשוב. היתה שם גם מלחמה על החיים עצמם , באופן הכי מעשי.
כדרכן של מלחמות הן נגמרות ואיתן גם מהלכי חיים שלמים. כשהאבק שקע קצת נשארה שאלה פתוחה. האם פותחים את המעגל?
עם השאלה הזאת התמודדתי אז לבד. הייתי ביחיד. אפילו לא היתה שותפה כבר בתוכו.
מונו או א-מונו
כמעט עשור מאז ואני נע בין הקטבים. לב שאומר לי שצריך יותר ולב שני שדורש את הזמן, את המרחב שלו. כזה שיכול להתקיים רק במעגל אחד מתמשך וארוך.
אז התנועה שבין הקטבים היא זאת שגם מנהלת אותי קצת. אני שונא שתחושות מנהלות אותי! הייתי מעדיף שזה יבוא עם קצת זיכרון להיגיון.
אבל התחושות מנצחות כאן בקלות. הצורך בסיפוק ובכיבוש. הרצון להרגיש רצוי ועל ידי רבים לא רק אחת. הידיעה שיש בכל אחת מהמדהימות שפגשתי על הדרך , לתת לי משהו שהאחרת לא תצליח. חשבתי בהתחלה שזה FOMO זוגי. זה לא. כבר הבנתי שהצורך הוא אחר.
מונו או א-מונו
המאבק כנראה לא ירגע. יש סיכון בפתיחת דלת לעולמות חדשים, אתה אף פעם לא יודע אם תוכל לסגת. לחזור לתוך העולם הקודם שהיה לך. עולם שחשת בו טוב ונוח ומספק. אבל כנראה שלא טוב ונוח ומספק באמת, אחרת? למה בכלל לפתוח את אותה הדלת. once you go black.....
מונו או א-מונו? שאלה פתוחה לאללה זאת.
