את ההולנדית אני מכיר מהלך חיים שלם. גילגולי חיינו המשותפים והנפרדים יכולים להזין בינג'. אתמול היא נחתה.
זמן ההכרות המחודשת שלנו אחרי העדרות של שנים הוא אפס. בשניה אחת אנחנו אינטואיטיבים.
הסעתי אותה למקום שיהיה לה בית בימים הקרובים וישבנו לדבר. היא מדברת מעט ההולנדית. כבר שכחתי כמה קשה לחלץ ממנה רגש בשיחה.
המקום שבו הרגשות תמיד צפו ביננו היה כאשר העור שלנו נגע.
היא רוצה אותי. גם עכשיו. הכי פשוט וישיר שיש. באה רעבה, ואולי רק לאותו מגע שמאפשר לה.
ואמרתי לא.
בפעם הראשונה בחיי אמרתי באופן הפשוט והמודע ביותר לא למין. הסתובבתי וחזרתי אל הכפר.
כל הדרך מהעיר אל הכפר התהפכתי בי. מה לכל הרוחות קרה כאן ולמה אני גאה ועף על עצמי.
השיחרור. ברור שזה העוצמה שבשיחרור. יכולת הבחירה והכח שיש בשליטה העצמית להגיד לא.
לא הכרתי את זה בי. זה לא היה ממש קיים. חזק ככל שהייתי.
אז עפתי על עצמי כל הדרך אל הכפר מנגן לי את freedom של ג'אנגו ונע בקלילות לא מוכרת במושב הנהג
ה'לא' מאפשר חופש