התעוררתי בבוקר כשהשמש שורפת בעיניים, יקיצה טבעית.
בפעם הראשונה אחרי כמעט 30 שנים מצטברות לא ארזתי את עצמי, לא נכנסתי לאוטו, לא נסעתי לשום מקום שדרש את נוכחותי.
תחושת ריחוף קלה מתחת לסדינים הלבנים במזגן השוצף. המגע שלהם על הגוף הערום ותחושת הסרת העול חצו את פניי עם חיוך גדול שאמר לי יותר מהכל כמה משקל הצטבר שם לאורך 30 שנים של עבודה רבה קשה מתסכלת ומדממת כל כך.
הורדתי מעלי את הסדין הלבן חושף את הגוף לרוח הקרירה שהגיע מהמזגן. השמש האירה את החדר באור חד אך עמום דיו כדי להתאים למצב הרוח שנבנה אצלי
בעצלות של לפני צהריים פילסתי לי את הדרך למרפסת , מארגן לי על הדרך כוס G&T שתתאים למצב החדש ובעיקר מנסה לפענח
המון שנים וערמות של שבבי סיפורים סתובבים לי פתאום בראש. הפעמים שהצלחתי והפעמים שכשלתי, מה למדתי מזה ומזה? מה עושים עם כמות המטענים האנושיים והרגשיים שהלכו ונערמו וחלקים מהם מעולם לא טופלו.
חתיכת מסיבת סיום.
את שורת הטקסים והמחוות שרדתי בקושי. כולם רצו להפרד ורבים באו להגיד תודה. חשבתי שזה יעשה את זה יותר נוח וגיליתי בעיקר מועקה. ססססאמכ, עכשיו באים? השריטות לא יגלידו והמתים לא יחזרו.
אלו שניצלו בכלל לא ידעו לעולם שהיו כפסע. את חלקם אני בכלל לא מכיר. דווקא את המתים אני זוכר טוב יותר. לפעמים זה שם פרטי לפעמים משפחה. לפעמים זה המקום שבו זה קרה. מעדיף לחשוב אל אלו שנמצאים כאן בבטחה וחיים עולם בטוח של נוחות ללא צללים. הצללים הם שלי לא שלהם
אז יאללה מסיבת סיום. דה רסט אוף מיי לייפ!
גומר את הגין. מדליק ג'וינט. לראשונה מזה 26 שנים. מעדיף לעשות את זה לבד בכלל לא יודע לאן זה יקח את הגוף. את הנפש.
מתחילים מחדש! זהו!
קו מתוח על החיים כמו שהיו עד כאן. קמתי בבוקר, סדינים לבנים, קרן של שמש, כוס ביד אחת ופיצל קטן בין השפתיים. יאללה יאללה. אפשר לחשוב שעשיתי ריסטארט לחיים. בסך הכל לחיות מחדש. גם זה משהו.
מסיבת סיום.
