"אתה תלך להתפלל עכשיו."
"כן." אני אומר, עדיין רועד מעט.
"אחרי שחטאת בלי שאף אחד ראה... אתה חושב שאכפת לאלוקים מהתפילות שלך?"
"את חושבת שאלוקים אוהב משחקי מילים? חשבת פעם על המילה 'תפילה'?"
"כן, תפילה-תפלה, טעם תפל, חסר טעם, מה שאי-אפשר להגיד עליי." אני רואה בהזייתי את החיוך המפתה שלה, ומתעלם, בכוח.
"תפילה, פתילה, משהו שנאחז בחומר ומשנה אותו לדבר נעלה יותר."
"ואני" אומרת השדה "אש."
"ולכן אלוקים קשר אותך בי." אני אומר "תפילה, פתילה, אש, חומר ורוח, חום, כאב, שרפה. אלוקים אוהב משחקי מילים, ואולי הוא גם אוהב את המאבק, מה בצע ביהודי תמים העומד להתפלל בלב נקי? הנה אני, מלוכלך בחטא, ולמרות זאת, עם זאת, בזכות זאת, מתפלל, פונה לאלוקים, מבקש, דורש, מחפש קשר עם האינסוף."
"ממה שאני יודעת אתה מחפש "קשר" עם בחורה, קשר, קשירות... אתה אותה, היא אותך, כבר לא משנה לך, אתה מכור, אתה סוטה, אתה חייב את זה, אין לך לאן לברוח מעצמך."
"זו אהבה"
"זו? אהבה?"
"אהבה, תשוקה, תאווה, הרוע המסוכן ביותר הוא הרוע שדומה לטוב, הרעל המסוכן ביותר הוא זה שנראה כמו מזון רגיל."
השדה לא כועסת, למעשה, נראה לי שהתיאורים מחמיאים לה.
"יפה, זה מתחיל מאהבה, ואז חוצה את הגבול לתשוקה ותאווה, אל השטח שלי."
"בלוג."
"אה? אתה ממשיך עם משחקי-מילים?"
"כן, גבול אותיות בלוג, אני חוצה את הגבול ופותח בלוג באתר זימה."
"זה מוצא חן בעיניי" עיני השדה נוצצות "תמשיך"
"נגמרו לי הרעיונות המבריקים."
"אז תמשיך עם פחות מבריק!" היא רושפת.
"כלוב, אל תקרי כלוב אלא כלי, כאילו מחלקים את ה"ו" לשני "י", כלי י'ש ב'ו."
"מה יש בו?"
"מה הופך את הכלוב לכלוב? סורגים, אל תקרי סורגים אלא סרוגים..."
בשלב הזה השדה התחילה לצחוק בטרוף.
ואני הלכתי להתפלל.
כאילו בוא, זה לא כזה טוב, אתה יודע, אין בזה איזה רעיון מפוצץ או מסר קריטי, אז אולי תוותר על זה?
לא, חבל על זה, יש פה כמה דברים נחמדים, וזה יושב בטיוטות כבר חודש, חוץ מזה, אני מאוד אוהב משחקי מילים.
מתוך מחשבותיו של דתי אמיץ בהתלבטות הבוקר.
