חלק 2 פרק ראשון: כאב ורצון
ערמת התלתלים האדומים היטשטשה בשחור הים.
מיכל זינקה בייאוש ושלחה יד מהר ככל שיכול אדם.
אצבעותיה חפנו מים, נשמתה נעתקה, ליבה כמו התרוקן מחיים ויבש, היא החלה להיאבק במים, עד שאחזה לפתע בבד-
היא משכה את חולצתה והוציאה את ראשה מהמים -
"טיפשה!" חייכה לה טליה בחיוך זוועה "את לא מצילה אותי, עדיף לי פה, טוב לי כאן!"
מיכל ניסתה לגרור אותן חזרה אל המים הרדודים, אבל טליה התאמצה בכיוון ההפוך.
"אל..." התנשפה מיכל "...תעשי... את... זה..."
"למה לא?!" היא צרחה, וצרחה, ולא הפסיקה "למה לא?!" ולפתע, היא בכתה.
"כי את לא רוצה" לחשה לה לחישה אמיצה "קשה לך עכשיו, קשה ורע, אבל זה יעבור, זה יעבור... ואת לא באמת רוצה לעצור הכל, את לא!"
וטליה נעמדה בזכות עצמה, רגליה מצאו לפתע סלע בולט. רגעים הן עמדו והיישירו מבט זו אל זו.
"נגמר לי הכוח" טליה אמרה.
"לא!" מיכל צעקה וחיזקה את אחיזתה בה "לא!"
"אני לא רוצה לחזור לחיים כאלו" טליה נשמטה ממקום עומדה אל המעמקים "למה את לא מבינה?" קולה נחלש "בלי אהבה כזאת אין שום דבר ששווה לחיות בשבילו"
"רק תחזרי איתי אל החוף" פקדה מיכל בעוצמה מפעמת "ואראה לך שאת טועה, נשמה, כמה שאת טועה. מחכים לך בחוף, מחכים שתחזרי"
"סליחה" חירחרה טליה, ושקעה אל הלילה.
מיכל נאבקה.
שריריה נמתחו והתכווצו במיומנות גמישה, היא העמיסה את הגוף הרפוי על עצמה וחתרה בקצב אחיד, משהו בירכתי מוחה מילמל תודה חרישית לקצין הסדיסט -ולא במובן הבדסמ"י- שהתעלל בהם באימונים אינסופיים והפך אותם למכונות אנוש ממוקדות מטרה.
"טליה" היא התנשמה, "תישארי איתי... טליה!" היא צרחה, נשפה אוויר והמשיכה לחתור.
שני גברים עמדו על החוף, "שמעתי מישהי צורחת" אמר אחד, השני הצביע אל המים.
"מה זה?" הוא שאל.
"נראה כמו מישהו שמנסה להגיע לחוף."
"אדם?" הקשה השני.
"אדם אחד, כן, קצת גדול אולי, אבל אחד."
"טוב..." אמר השני "אולי הוא צריך עזרה?"
"הוא כבר כמעט כאן." אמר הראשון.
הדמות החותרת הגיעה למים הרדודים, השחיה הפכה להליכה כושלת אך נחושה, ודמות כרעה על החוף.
"הן שתיים." אמר האחד.
"היא איבדה הכרה" צרחה עליהם מיכל, מתנשפת ממאמץ "תזעיקו עזרה!"
מרחפת לה בערפל בעלפון חושים, היא חיפשה משהו מוצק, ידיה גיששו... היא אחזה בידית, והרגישה את עצמה לפתע מעוגנת אל המוצקות.
היא פקחה את עיניה, דלת לבנה הייתה מולה, טליה לחצה על הידית, הידית.
היא נכנסה לחדר מואר וחשוך מחצה על מחצה באיזון עדין ומדוייק, החדר היה קטן, קירותיו ותקרתו לא נראו, בצד החדר היה חלון זכוכית בסגנון מיושן, וילון לבן ודק מוסט, וגלים של אור ירח נשפכים דרכו אל החדר, אל השולחן היחיד, אל הכיסא הבודד, קסת דיו ישנה נחה לצד ספר עתיק.
'יש דרך לבדוק אם את בחלום' אמרה לה מישהי פעם 'הדרך לבדוק אם את חולמת היא להסתכל ביד שלך, בחלומות כמעט תמיד לא יהיו לך בדיוק חמש אצבעות, או יותר או פחות.'
היא הרימה את כף ידה לפניה והביטה, ליבה האיץ את פעימותיו בפתאומיות.
היו לה שבעה אצבעות ביד ימין.
'את יודעת, בחלומות מעניין לפתוח ספר ולראות מה המוח כותב שם' עוד חלקיק מאותה שיחה עבר בזיכרונה.
בידיה מרובות האצבעות, היא ניגשה לשולחן שטבל בשלולית נוזלית של אור ירח כסוף, ספר רחב היה מונח שם, אפוף שובלי אור מוצק.
טליה הסיטה בעדינות איטית שובלי אור, ופתחה את הספר.
שמה בהק אליה, האותיות העבות התפתלו כמו נערות צעירות שקשורות בחבלים מהודקים, מנסות לצאת מהדף, תחת שמה היה קו, 'זו כותרת' הבינה טליה, היא רכנה אל המילים.
טליה
תפסיקי לרוץ
ממילא אין לך לאן ללכת
שיקרו לך
אף אחד לא יודע מאיפה באת
תודי באמת בעצמך
את לא יודעת לאן את הולכת
"זה שיר" אמרה טליה מבלי משים.
את מחפשת את אלוהים
אני חושב שזה יפה
את מאמינה שיש אמת לאמיתה
זה מפתה, אני מודה
"מי כתב את השיר הזה?" שאלה טליה את הקירות שנשטפו באדוות מי ירח וזהרו בכחול חיוור, אבל הם שתקו.
אני לא יודע אם ישנה אמת, ילדה
אך לא אני אעצור אותך מלחפש
אם תמצאי אהיה גאה בך כל כך, נסיכה.
רוצי בדרך שלך, ילדה, בדרכי התייאשתי מלהתייאש
היא הרגישה שמישהו נמצא איתה בחדר, לא לפתע, אלא בשלווה, הוא היה איתה כל הזמן.
לא אצווה אותך אל הדרך
אהיה רק צל נלווה אל ידך
אתאמץ לכתוב ולהיות שם עבורך
אל יקל בעיניך, פרי דמיוני
זה יותר משהאלוהים שלי עושה כאן איתי.
מיכל הרימה מבטה מהספר, הדמות עמדה לידה, לא קרובה, לא רחוקה.
"מיכל." הוא אמר לה בקול רועד ומבולבל "מה את עושה כאן?"
"כאן..." אמרה מיכל "איפה זה "כאן"? איפה אני?"
"ובכן... את... ואני... אנחנו בחדר" הוא ענה במעין פחד "אנחנו בחדר שבין הרבדים."
העולם היטשטש סביבה, משהו היה שונה, לא לא-בסדר, רק שונה.
"למה קראת לי מיכל?" היא שאלה.
הוא צחק לפתע, ואז באותה פתאומיות צחוקו תם, הוא חייך חיוך אליה מוזר, וטליה ידעה שהיא מכירה אותו, אבל לא ידעה מהיכן.
"כי את מיכל." הוא אמר בביטחון תמים וילדי.
"מה קרה לה? איך היא טבעה?" שאל לידה קול צעיר.
"אהבה נכזבת." אמרה מיכל בתשישות, איבדה את שיווי משקלה, סחרחורת קשה תקפה אותה, היא התיישבה על רצפת האמבולנס, מראה הדמויות במדיהן הלבנים-אדומים מיטשטש מול עיניה, "באמת?" הוא התלהב.
"אם אתה לא חלק מהצוות הרפואי, אז זדיין מהאמבולנס." אמרה לו מיכל והתעלפה.
---------------
בעבר.
"...לנסות ליישם חוקים של העולם הזה על מה שהיה לפני העולם הזה, כשל לוגי... אתה מבין?"
בן שתק.
"בעולם הזה כל דבר שקיים נוצר ממשהו, ולכן אתה חושב שבהכרח העולם כולו נוצר ממשהו, אבל הכלל הזה, שכל דבר נוצר ממשהו, זה חוק שקיים רק בעולם, ואין סיבה להאמין שהחוק הזה היה קיים לפני שהעולם היה קיים, לוגית, סביר שהעולם נוצר מעצמו."
"זה אפשרי," הודה בן "אבל לא סביר, לדעתי, רק אפשרי."
"והאפשרות שזה אפשרי מצדיקה בעיניך את כל מה שאתה עושה? תפילות כל יום, שמירת שבת, תפילין, הכל?"
בן שתק, התלבט.
"אתה חכם" הוא אמר לבסוף, "איך לעזאזל הגעת לקרבי ולא לאיזה יחידה מסווגת של מודיעין?"
הוא צחק, "הייתי אמור להתגייס בדיוק ליחידה כזאת, אבל העדפתי להתגייס מאוחר יותר, עניין של מקרה והגעתי לכאן, סוגר איתך שבת אחרונה למסלול בגלל שהרגזתי את המ"פ."
הוא נסער במחשבות.
"היי" משה הניח יד על כתפו, "אל תדאג, יש עוד הרבה דברים שאתה לא יודע"
בן חייך חיוך קלוש, "מה עוד?"
"עד שאתה הולך לבריאת העולם, לך לקידוש החודש; הדרך שבה קבעו את לוח השנה, חגים, הכל; כשהייתי בבית ספר דתי אני לא אשכח איך המורה סיפרה לנו שכדור הארץ נמצא במקום המדוייק בחלל, ושאם הוא היה קרוב עוד קצת לשמש הוא היה נשרף; ואם היה רחוק קצת הוא היה קופא, בתור ילד זה הרשים אותי, אחרי כמה שנים למדתי בעצמי את האמת: כדור הארץ מתקרב ומתרחק קילומטרים מהשמש כל הזמן, אבל זה רק ההתחלה, זו ממש-ממש לא הפעם הראשונה שמשקרים לך על הדיוק המדהים בטבע שמעיד על קיום אלוהים, כל תפילת ערבית הם משבחים את האלוהים על הירח והשמש שבאמצעותם אפשר להבין את דיוק הזמנים ולקבוע את כל החגים בזמן הנכון, מדהים, לא? מה שהם לא ידעו אז, במדבר, זה את העובדה שהשמש והירח לא באמת מדוייקים, והזמן החסר מצטבר פעם בכמה שנים לימים שלמים, היהדות הבינה את זה רק בשלב מאוחר מאוד, זו הסיבה שכל עניין קידוש החודש נדוש בהרחבה במשנה אבל לא מופיע בתנ"ך."
בן בהה בו פעור עיניים, "זה כן כתוב בתנ"ך; "אלו מועדיי אשר תקבעו אותם במועדם", זה כתוב, זה פשוט בתורה שבעל פה, לא הכל נכנס לתורה שבכתב"
"זה תירוץ חמוד" הוא אמר "אתה באמת חושב שאלוהים היה כותב רשימות ארוכות של שמות, של קורבנות, של שיחות ומלחמות עבר, אבל לא יכל להקדיש אפילו פסוק אחד שיגיד בערך: "אה, חבר'ה? רק קחו בחשבון שגרמי השמיים שבראתי לכם לא ממש-ממש מדוייקים, כן? אז תעברו את השנה מדי פעם, כדי שהלוח שנה יהיה יציב, טוב?" זו העובדה, והאמת שזה ממש לא הפריע לאף אחד להלל את אלוהים על הדיוק המדהים של גרמי השמיים, "בתבונה משנה עיתים מחליף את הזמנים" וכל זה, והעובדות לא מבלבלות אף אחד עד היום, לא משנה אם עשית מכינה או למדת בישיבה לפני צבא, הייתי בכמה ישיבות ואני יודע; אף רב שם לא לימד אתכם את זה"
"אני צריך לדבר עם הרב שלי"
"הטיית סמכות אולי, או דיסוננס קוגנטיבי, אתה מנסה באופן לא מודע לבטל את הסתירה הלוגית הפנימית שיצרתי אצלך באמצעות צד אחר"
"אני לא מכיר את המושגים האלו שאמרת" אמר לו בן.
"תוכל לעשות על זה גוגל" משה משך בכתפיו "בצאת שבת, אם אתה עדיין שומר שבת."
"אני עדיין שומר"
"בחור חזק; רק שים לב: כשתדבר עם הרב שלך, תראה שהוא יענה לך תשובות ארוכות ומפורטות, כמעט סבוכות, זה לא מקרה: זה יתן לך הרגשה טובה, הרגשה שאתה מבין והכל בסדר, הוא יסביר לך על חז"ל ועל רוח הקודש, על תורה שבעל פה ועל רמזים, אבל שים לב: זה נפנופי ידיים, אם תצליח לשמוע את התשובות שלו דרך המוח שלך ולא דרך הלב שלך, לא תוכל להתעלם מהעובדה שהוא לא באמת ענה על השאלות"
מייד עם צאת השבת, בן הלך לפינה שקטה, והוציא את השיחה.
הרב ענה, אבל לא מייד.
ההסבר היה מפורט, ההסבר היה מרגיע, בן כמעט ולא דיבר, הרב כמעט ולא הפסיק לדבר.
בן סיים את השיחה בפנים קפואות, הכופר צדק, ובן הרגיש שמשהו בו נמתח בצווחה צורמת ונקרע, משהו בו השתנה, והוא לא יחזור להיות כבעבר לעולם.
ויש עוד אדם אחד שהוא חייב לדבר איתו.
היא ענתה מייד.
"טליה?"
"בן?"
"טליה..." הוא לא ניסה להסתיר, קולו לא רגיל "טליה... החלטתי לא להמשיך בזה, אני מצטער."
--------
"מיכל!" הבהלה בקולו הבהילה אותה, "את חייבת לזכור את זה, שוב, טבעת, משיכה, מנוף, ברגע שאת עוזבת את המנוף, כמה זמן יש לך?"
"ש-שלוש-שתיים, שתיים וחצי שניות!" היא אמרה בקול רם, כמעט צעקה "שתיים וחצי שניות עד לפיצוץ!"
"תלוי בסוג של הרימון, אבל זה יספיק" קולו קר מהרגיל "צורת הזנת שרשיר לנגב?" מיכל הדגימה, רועדת.
"מספיק טוב, סוגי פצטולי"ם עיקריים?"
"לבן תאורה כסוף גז זהוב נפיץ!"
"כמעט מספיק." פניו חמוצות, "את חייבת ללמוד לירות בכל כלי הנשק, חייבת!"
"אבל למה!?" היא צרחה לפתע, גופה מעקצץ, משהו במצב נראה לה מטיל אימה, מבעית, "אתה לא הקצין שלי, אני לא החיילת שלך, אנחנו אפילו לא באותה יחידה!"
"כולנו צבא אחד, מיכל" בן אמר בקול מתכתי, ולזעוותה כדורי תחמושת החלו נופלים בקרקוש מתכתי מידיו, מרגליו, מפניו "כולנו במלחמה" עיניו איבדו הבעה, הזהיבו והתנפחו עד היותם פצצות מטול 40 מ"מ, הוא חייך חיוך מעוות ששיניו התארכו והתחדדו לכדורי 5.56, מיכל נרתעה, הוא הרים יד לשלום, אצבעותיו נמתחו וקרקשו לשרשיר כדורי 7.62, הערמה התפרקה, ומיכל בהתה, מוכת אימת-מוות בערמת התחמושת, שעדיין התבוננה בה וחייכה.
היא צרחה בבעתה מצמיתה, אבל לא שמעה שום קול.
"את נראית מוטרדת הבוקר" אמרה דורית, "זה בגלל הקצינה החדשה שהצוות קיבל?"
"מה... לא" מיכל קימטה את מצחה ועירבבה את הקפה שלה, בפלוגה כבר לא זכרו את "מעשה הגבורה" שלה, עברו כמה חודשים, והיא מצידה העדיפה לשקוע במטלות ובמשימות הלא נגמרות, זה לא היה עניין גדול, הסיפור עם טליה, למרבה הצער, זו אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו מנסה להתאבד לה מול העיניים, וגם לא הפעם הראשונה שהיא מתעלפת בגלל אפיסת כוחות, אז היא הסתפקה ביום ג' אחד להתאושש מההתעלפות וחזרה לצוות.
"היה לי חלום ממש מוזר, אין קשר לקצינה, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה."
"דפי" נידבה דורית.
"אה-אה" השיבה מיכל בדעה מוסחת, נזכרת בכוח בערפילי חלום, פניו של בן, הבחור ההוא שנפרד מטליה, כשהוא מלמד אותה על הנשקים... כאילו חייהם תלויים בזה.
היא נלחמה בתחושת הקבס שעלתה בה כשמאמציה נשאו פרי וזיכרון החלום התבהר, וכעת התאמצה בדיוק לכיוון השני - להוציא את המראה הזה מהראש שלה.
"קיצור של דפנה?"
"לא, גם אני חשבתי כך, זה קיצור של דפיאלה."
"נו באמת!"
"כן..." גיחכה דורית, "על מה היה החלום, אגב?"
"סתם משהו."
"או מישהו"
"סתמי"
"או מישהי"
"אני רצינית, סתמי"
"זה היה רומנטי?"
"זה היה סיוט, מטומטמת, זה היה סיוט, יש לי בחילה מזה, אולי אספר לך שגם לך תהיה בחילה"
"צריכה לזוז, סורי" דורית התחמקה "כדאי שגם את תתארגני, הצוות מהמה-שמם שיוצא איתנו מגיע להורדת פקודה, כדאי להגיע בזמן, שדפיאלה לא תתחרפן, קצינות חדשות הן יצור רגיש, את יודעת."
"יודעת, יודעת, אהיה שם."
היא התארגנה בנחת, חצי מהפלוגה עדיין ישנה, מי כי חזר מפעילות בלילה ומי שסתם לא הייתה לו סיבה לקום, שבע דקות לפני השעה הייעודה היא יצאה ממתחם מגורי הבנות, לבושה וחמושה כראוי.
הצד הגברי של הצוות איחר, כמובן, כל השאר כבר היו שם, וגם לוחמי הצוות ההוא, מיכל סקרה אותם במבטה, וידעה מייד שהם טריים, סיימו מסלול לא מזמן, חודש וחצי לכל היותר, המבטים הסקרנים שלהם, יחד עם הריחוק הקולקטיבי שהקרינו, עד לא מזמן הם היו חניכים שמישהו עלול להדיח אותם כל יום, ששום דבר, החל מארוחה ראויה ועד יחס אנושי, לא היה מובן מאליו עבורם.
מבטה נעצר, וליבה החל להגביר את קצת פעימותיו, לא יכול להיות - צרופי מקרים כאלו קורים רק בסרטים -
בן נעץ מבט בפלאפון שבידו, ומדי פעם זרק מבט מוטרד משהו אל סביבתו, לידו זוג לוחמים משלהם דיברו ביניהם בשקט, הם בקושי הביטו בצוות שלה.
"מעניין מה הם חושבים על זה שיש לנו לוחמות בצוות." הרהר נתי לידן, דורית נחרה בבוז, "שידחפו את זה לאתה יודע איפה" אבל היא לא הצליחה להסתיר את התרשמותה.
החדר השתתק כשהמ"פ נכנס, במשך מחצית השעה הם עברו על המהלך כולו, ואז פירוט על הלו"ז עד היציאה, הם יצאו כדי להתחיל בהכנות.
בן יצא לפני מיכל, וכשיצאה, לא ראתה אותו.
"קדימה," קראה אליה דפיאלה בפתח מכולת הציוד, "המסדר לא יפרוש את עצמו, אתן יודעות."
"אנחנו בנים," אמר נתי.
-------
מדים טקטיים, m4 קלע, איכשהו מיכל נראיתה טבעי יותר כך, סובבת לה סביב מכשירים מסווגים שפרושים במסדר על שמיכות סקביאס מכובסות -וודאי שמכובסות, זה אחד היתרונות כשיש לך לוחמות בצוות- ומחברת כבלים פה ושם.
הוא עמד לצד חבריו, והתבונן בה עובדת, לרגע מהיר מבטיהם נפגשו.
היא התרוממה מעל אמצעי גדול, וניגשה אליו לאט.
"זהית אותי מהר?" היא שאלה בקול שקט ולא אופייני.
"מייד" הוא אמר, "כבר בהתחלה, סליחה שלא אמרתי שלום..."
"אני מצטערת." היא אמרה לו בעדינות.
"על מה?" הוא הופתע.
"על הפרדה שלכם," עיניה שוטטו "הייתם נראים כל כך... מתאימים, סליחה, היו לי כוונות טובות."
"אני לא מאשים אותך." הוא אמר, עדיין מופתע "אני ממש לא מאשים אותך, ומאיפה את יודעת?"
"פגשתי במקרה -או, אם אתה תשאל אותה, בסייעתא דשמיא- את טליה ממש באותו לילה שבו נפרדתם, היא... טוב, היא קצת מאשימה אותך."
"היא מאשימה אותי..." אמר בן בשקט "ואני..."
"אל תאשים את עצמך!" פקדה מיכל "אל תרגיז אותי!"
בן לא חייך "...ואני מאשים את אלוקים"
"יופי, דפקת לעצמך את החיים כשניסית לאהוב את אלוקים, עכשיו אתה דופק לעצמך את החיים כי אתה שונא את אלוקים, תגיד את האמת: כמה זמן תמשיך ככה? אתה עדיין קורא לעצמך דתי?"
"האמת?" בן הרים אליה מבט עייף "לא, אני לא שומר מצוות, בגלל זה טליה נפרדה ממני, עקרונית."
"אז אתה כבר לא שומר נגיעה?" מיכל רצתה לוודא.
"לא..." הוא הוטרד, ניסה לפרש את השאלה ולא הצליח "למה את שואלת?"
"בשביל זה" אמרה מיכל ושלחה אגרוף חזק במיוחד אל כתפו.
בן התנשף ובהה בה, "זה כאב, למה זה?"
"זה כי אתה טיפש, והפסדת את הבחורה הזאת."
"ומה הקשר אלייך בדיוק?"
מיכל חייכה חיוך קטן ופראי משהו "אני הרווחתי אותך, אולי."
"זה טרי" הוא הפטיר, "בקושי חצי שנה"
"מובן, טרי, כשתעלה עובש אני בסביבה." היא קרצה, ובן הרגיש שמשהו זז בו.
-----
"איך את מרגישה?" שאלה אימה בעדינות.
"בסדר גמור"
אימה עדיין התבוננה בה.
"באמת, אימא, את לא צריכה להישאר כאן, הייתי באשפוז בדיוק יום אחד לפני כמה חודשים, יצאתי לשחות עם חברה שמשרתת באיזה סיירת קשוחה בחיל הים וגיליתי בדרך הקשה שאני לא קשוחה כמוה, אני בסדר, באמת, צאי לעבודה."
אימה נאנחה, "בלי שטויות, טלי." היא אמרה.
"בלי שטויות," הסכימה טליה.
באותו ערב היא יצאה מהבית, אמרה ליעל שהיא יוצאת לפגוש חברות, ואמרה לעצמה אחר כך שבעצם זה לא היה שקר מוחלט, בשרותים ציבוריים היא החליפה בגדים.
את מקום החצאית שלושת רבעי עם הצבע המשעמם החליפה חצאית שחורה מנוקדת באדום שהגיעה בקושי לברך, את החולצה האפורה עם השרוולים הארוכים מדי לטעמה היא החליפה בחולצה שחורה צמודה יותר, עם שרוולים קצרים בהרבה, הנעליים השחורות היו הפריט החיצוני היחיד ששרד את השינוי.
משם היא חזרה למקום ההוא, והפעם, לבד.
השומר בכניסה הכניס אותה מייד, בניגוד לפעם שבה היא באה עם בן.
טליה התבוננה סביבה, מתרגשת, כמו תמונת תשליל של האולפנה, הכל כל כך צבעוני, חי, משוחרר... שני עולמות מקבילים, סותרים, והיא בשתיהם, נכנסת לאחד, יוצאת מהשני וחוזר חלילה.
"היי" אמר קול נשי לידה, היא הסתובבה בהפתעה, נקרעת מהרהוריה, בחורה לבושה בגדי עור צמוד ומקועקעת בעיטורים משונים עמדה לידה, חבוקה בזרוע שרירית של בחור מזוקן וארוך שיער.
"באת לבד, מתוקה?"
"למה את..."
"כי את נראית קצת לא שייכת" אמרה הבחורה בקלילות, "ואולי את באמת לא שייכת בדיוק לכאן, רצית להגיע לכאן?"
"כן" טליה נשמה נשימות עמוקות "אני יודעת מה אני רוצה, תודה על ההתעניינות."
הבחורה והבחור החליפו מבטים.
"את יודעת מה זה ראשי תיבות ssc?" שאל הבחור בקול עדין מאוד, עד כדי להפתיע.
"לא... לא באנגלית" גימגמה טליה, להפתעה פניהם לבשו ארשת אכזבה, היא המשיכה "בתרגום לעברית זה "שפוי, בטוח, ובהסכמה." נראה לי..."
"משלנו!" צהלה הבחורה בשמחה, "את לא צריכה להעמיד פנים, בואי פנימה."
"מה..."
"זה היה מבחן" אמר הבריון העדין, "כאן זה מעורבב עם ונילים, מי שרוצה להגיע למועדון שלנו זה בחדר פנימי יותר"
והם הובילו אותה בין הקהל, דרך רחבת הריקודים, וישר אל מה שנראה כמו מסדרון קצר, "מה שמך?" שאלה הבחורה "את לא חייבת לגלות, אני נורית, זה צחי, נעים להכיר." הם הגיעו אל דלת שנשאה שלט "בית שימוש שאינו בשימוש" והיה נעול בקודן, נורית פתחה את קודן הדלת בזמן שצחי העיף מבטים ווידא שאיש לא מבחין, "אחרייך" חייכה נורית והחוותה בראשה לפתח.
טליה נכנסה בלב הולם.
ברגע הראשון היה נראה לה שהיא חזרה למועדון, חושך חלקי, מוזיקה רועשת, אנשים זזים בכל מקום, חיים.
ואז היא שמה לב לפרטים השונים, בגדי עור, קולרים מכל הסוגים, אזיקים, בחורים ובחורות על ארבע, כבולים לקירות, לכיסאות, משחקים...
"רוצה טרמפ?" אמרה לידה נורית, ונשמעה נמוך מהמצופה, טליה הביטה לצידה ונבהלה, נורית ישבה בטבעיות על צחי שעמד על ארבע.
"בואי, הסוס שלי חזק לשתינו."
"זה חמוד" הודתה טליה, "את שולטת, הוא נשלט."
"דה!" העיוותה נורית את פניה "רק עכשיו הבנת את זה? קדימה, את יכולה לשחק איתו, לבחורה נחמדה כמוך אני מסכימה, הוא לא רק סוס, את יודעת, הוא רב-תכליתי, הוא יכול להיות כלב, שטיח, הדום... רוצה?"
"אני אוותר" אמרה טליה בשעשוע "תודה"
"את פנויה, נכון?" שאלה נורית "רואים עלייך," היא לא המתינה לתשובה "טוב, מתוקה, אני לא יודעת מאיזה צד של השוט את, אבל אם באת לחפש בן או בת זוג, כאן זה המקום" היא קרצה לה.
טליה הרגישה להפתעתה קצת בבית, אף אחד לא נעץ בה מבטים, אף חבורה לא התלחששה והצביעה, היא שוטטה במבטה אל רחבי המועדון שהיה קטן משמעותית מהמועדון הראשי, הונילי, אבל משום מה הרגיש לה בטוח בהרבה.
טליה התבוננה כשחיוך מתרחב על פניה, על ספה זוג התנשק בלהט, ידיו של הבחור היו קשורות בחוזקה מאחורי גבו, לצד הבר בחור עמד ודיבר עם הברמנית כשלרגליו כורעת בחורה על ברכיה, קולר לצווארה והבחור מלטף את ראשה ברכושניות, ברחבת הריקודים ספק נער ספק נערה ביצעה ברייקדנס בינוני, ובצד, על הקיר, נשען במבוכה בחור לבוש חולצת טריקו פשוטה ומכנסי דגמ"ח, כיפה גדולה לראשו ופתילי ציצית מבצבצים ממכנסיו, טליה המשיכה במבטה ואז ליבה החסיר פעימה.
היא נעצה בו מבט, והוא עדיין היה שם, היא לא דמיינה את זה, בחור ישיבה נשען על קיר המועדון, בודד בערך כמוה, והתבונן סביבו אט אט, מבטיהם נפגשו.
הבחור נעמד לאט והחל לצעוד לעברה, מבטיהם לא משו אחד מהשניה.
"זה יפה לראות בחורה כמוך מחוץ לאולפנה" הוא אמר בפשטות, טליה קימטה את מצחה.
"יש דברים שלבוש שונה לא יכול לטשטש." הוא חייך.
טליה התבוננה בו.
"אני לא מבינה" היא אמרה לאט "אתה עדיין דתי?"
הוא הנהן.
"אז מה אתה עושה פה?" טליה תבעה לדעת.
"מה שאת עושה פה."
"אני ניסיתי להילחם בזה." אמרה טליה.
"והצלחת?" הוא שאל.
טליה שתקה, הכישלון צחק סביבה, מוקף בגדי עור ואזיקים.
"נאבקתי בזה," הוא התבונן בעיניה "נאבקתי בכל הכוח, וזה רק גרם לי ללכת אחורה יותר, עד שלמדתי להרפות, וכל פעם להתקדם רק בצעד קטן, אני מאפשר לעצמי לחטוא, אבל אני שם גבולות, לעולם לא נותן ליצר הרע את מה שהוא רוצה עד הסוף..."
"זה... מעניין" אמרה טליה וכיחכחה בגרונה "אתה מתכוון לחזור לחיות חיים טהורים יום אחד?"
"כן," אמר אלון, "כן, אני באמת מאמין שאלוקים יעזור לי, ויום אחד אני אמצא את הנערה המתאימה, ויהיו לנו חיים טובים ביחד... אני אלון."
"אני טליה."
כעבור שעה וחצי.
"אין לי הרבה ציוד כאן" הוא אמר לה, "הדירה הקטנה הזו בשכירות שלי אז לא יפריעו לנו כאן, הישיבה שלי לא רחוק, יש לי כאן ציוד בסיסי, מוחבא טוב, אבל ממש לא הרבה."
"לא צריך הרבה" טליה התנשמה, הדלת לרחוב נסגרה והיא הייתה איתו לבד "לעזאזל, אני חושבת שאתה צודק, צריך לתת לבהמה לאכול, מותר לתת ליצר הרע קצת להשתחרר, אחרת זה יתפוצץ... אני יודעת"
"מעניין מה היצר הרע שלך אוהב לאכול" אמר אלון בדרך אגב.
"תקשור אותי" היא פלטה במהירות, כמעט ללא מחשבה, "חזק, חזק, שאני לא אצליח להתנגד... יש לך חבלים?"
"כן, קניתי חבלי קשירה מקצועיים, אז יש סיכוי שלא יישאר סימן, אולי רק אם אהדק ממש חזק-"
"אני חייבת חזק"
"זה עלול להשאיר סימן-"
"אני לוקחת את הסיכון," התנשפה טליה "בדס"מ זה לא משחק בשבילי, אלון, אני רוצה שתכאיב לי, עד שארצה להפסיק, אם החבלים לא יהיו חזקים אני פשוט אשתחרר... זה יהרוס הכל"
אלון חייך חיוך ענק, "יש לי קונדום כאן, אם תנסי להשתחרר ולא תצליחי אני..." הוא בלע את רוקו "סליחה, הכרנו רק היום"
"טיפשון!" טליה צחקה והניחה יד על חזהו "גם היצר שלך צריך לאכול קצת, יש לי תנאי אחד..."
"והוא?"
"אני נשארת בתולה..."
"בעילה שלא כדרכה" הסכים אלון.
"בדיוק, גם אני למדתי את זה, בקיצור... כל שאר החורים שלי..." היא ירדה לברכיה לפניו, קיפלה את ידיה לחזה וחייכה חיוך מפתה "שלך, אדון."
"ככה בקלות?" הוא שלח יד אליה, היא הכתה בידו.
"תכריח אותי" היא צחקה.
--------
זה היה לילה אחר, כמה ימים לאחר מכן, אבל המצב היה מתאים, והקשר התחזק.
הם ישבו לבד בזמן פנוי שבין מסדר ליציאה, ודיברו.
"בפעם הראשונה שהייתי כאן הסתכלת עליי מוזר." אמר לה בן.
"סתם צירוף מקרים" אמרה מיכל, נרעדת לזכר החלום.
"זה לא צירוף מקרים, תספרי לי" הוא ביקש.
"בחלום..." מיכל התחילה, וסיפרה לו הכל, בהתחלה נראה מובך, אבל עם הפירוט, בן נראה טרוד.
"וואו, איזה חלום... קריפי" הוא העביר יד בשיערו, "מצד אחד מחמיא שחלמת עליי, עלינו, אבל... וואו, מאיפה הגיע החלום הזה? מה התת-מודע המופרע שלך מנסה לרמוז לך?"
"אל תנסה לשחק אותה פרויד" היא עקצה אותו "החלומות שלי היו גורמים לפרויד לעשות הסבה לסנדלרות"
"פרויד זה לא איינשטיין" מבטו הפך מהורהר מעט "בכל זאת, מעניין שבחלום נתתי לך פקודות..."
מיכל צחקה, "לא, טמבל, זה לא היה חלום מהסוג הזה, ממש-ממש לא, זה היה חלום מפחיד, מחריד, ממש..." מיכל חיפשה את המילים "...יותר סיוט מסיוט."
"זה מעליב" הוא עשה פרצוף והיא צחקה שוב "זה סיוט מבחינתך, שאתן לך פקודות?"
"לא, נו... לא ככה"
"אולי תצטרכי חוויה מתקנת לסיוט כזה" הוא הציע "ביציאה הבאה הבייתה נוכל לארגן משהו, ערב אחד שאת תהיי החיילת התמימה שלי ותקבלי את הפקודות שלי בציות מוחלט, ערב אחד או לילה, רק כדי שתיראי שזה לא כזה נורא."
"אתה חמוד" היא אמרה בשעשוע, "תראה, הדרך שבה לימדת אותי על כל הנשקים האלה בחלום... זה לא היה סקסי."
"זה יכול להיות, אם זה מה שאני ואת נעשה מזה" מבטו הרצין "החלום הזה מטריד אותך? באמת מטריד אותך? את רוצה שנשב ונדבר על זה ברצינות?"
היא התלבטה, "אני לא יודעת, כאילו, אתה יודע, תחמושת, מלחמה... מפחידה אותי האפשרות שאולי החלום בכל זאת בא לומר משהו"
"אבל אנחנו לא במלחמה" הוא הביט בה בריכוז "מה שקורה כאן כמעט כל לילה זו פעילות מבצעית, יש אקשן, אבל זה ממש לא מלחמה, אם את רוצה להבין מה זו באמת מלחמה לכי למדינות עולם שלישי או משהו, המלחמות שם הרבה יותר פרועות מהפעילות שלנו."
"אני פשוט לא יודעת" אמרה מיכל בתסכול "זה פשוט מרגיש לי כאילו החלום... אני לא יודעת, כאילו החלום בא במקום... משהו שהיינו צריכים לעבור, וזה נמנע, איכשהו, ורק הפך לחלום, לסיוט, סיוט נורא, אבל לא יותר."
הוא הסיר את מבטו, עיניו נדדו אל האופק שהתחיל להאדים "מעניין אם זה נכון."
"ואם זה נכון" אמרה מיכל "מעניין מי החליט שזה יהיה ככה, ולמה"
מבטו התחדד, והוא חייך בקונדסיות, "כנראה שלעולם לא נדע" הוא צחק אליה "אבל עכשיו אני מדמיין אותך עומדת מולי בדום ושותקת, מחכה לפקודות."
"אני אשקול את זה, אבל אחר כך" מיכל חייכה "אבל החלום... זה הרגיש רציני, כאילו עלינו על משהו"
"עלינו, עלינו, את צריכה לעבור סד"ח פרטי אצלי, על מדי א' מלאים, את נראית נהדר איתם, ואת תהיי הטירונית שלי"
"וזה לא יהיה סיוט של טירונות?" היא צחקה.
"לא, לא תחזרי באמת להיות טירונית, רק בכאילו, כמו..." חיוכו התרחב "כמו חלום."
ההמשך יבוא...
Concealment
הסתרה