דתיים ובדסמ

"תיכנס לכאן." 

השוטר השני התבונן בי, "מה הסיפור שלו?" 

"היכה את אשתו, חשוד שהיכה את אשתו." השוטר תיקן. 

השוטר השני גיחך, "אלק דתי, מה שווה הכיפה שלך אם זה מה שאתה עושה?" 

איזה אידיוט, אבל אני לא יכול באמת להאשים אותו, הרי טיפשות אינה פשע, אני משנן לעצמי, טיפשות אינה פשע. 

כמה דקות לאחר מכן שוטר יושב מולי, ואין לי דרך טובה להסביר את האמת, לא לאדם שרוצה רק חצי ממנה, כן, הכאבתי, קשרתי, הכיתי, הייתה שם אלימות מילולית ופיזית, זו האמת, אבל רק חצי ממנה, החלק המכוער, החלק המוכרח, החלק שאף אחד לא בחר להיות חלק ממנו. 

לא ביקשנו להיוולד בדסמיי"ם, כך אלוקים יצר אותנו. 

אנחנו פשוט עשינו כמיטבנו במצב הנתון הזה. 

אני משתדל להיות בעל טוב, מתאמץ בשביל להיות לה מקום בטוח, מתאמץ להבין אותה ולהכיל אותה, מקפיד לדאוג שהבית יהיה מקום שנעים לחיות בו, לחזור אליו ולצאת ממנו, מתאמץ ומשתדל מאוד שהיא תדע ותבין עד כמה היא חשובה לי. 

יש מריבות, כמו כל זוג, אני מניח, יש חילוקי דעות, ויכוחים, אבל תמיד אחד מחפה על השני, ושנינו מתמודדים עם כל העולם, בסופו של דבר, ביחד.

ה"סוד" שלי ושלה חיבר ביננו, אני בעל טוב, טוב מאוד, בארון סודי ונעול בחדר השינה אני שומר אביזרים לא מעטים, צעצועים למבוגרים, במילים עדינות, או מכשירי עינויים אירוטיים, גם נכון, טכנית. 

בלילה, כשהיא רוצה, ואני רוצה, אז אני בעל טוב מאוד, והיא... טוב, אתם יודעים. 

איך לכל הרוחות אפשר להסביר את זה? ועוד לשוטר? בחקירה? 

מה אפשר להגיד? שלפעמים אהבה זה דבר כואב? שאשתי ואני אוהבים עד כאב? שכל מה שעשיתי לה, ועשיתי לא מעט, היה מאהבה? להסביר בכנות שיש רק אישה אחת בכל העולם שאני מוכן להכאיב לה כך? שלה יש רק גבר אחד בכל העולם שהיא רוצה לכאוב תחתיו כך? 

"מר כהן, האם הכית את אשתך?" הוא שאל שוב. 

"אני אוהב אותה."

זהו, מכל המחשבות, זה מה שיצא ממני לבסוף. 

"זה לא מה ששאלתי!" השוטר הגביר את קולו. 

"זה כן מה ששאלת." עניתי. 

"לא, שאלתי אם אתה נוהג להכות את אשתך, לא אם אתה אוהב אותה." 

"אתה יודע," לרגע חששתי שאני עלול לחשוף את הסוד, ואז הבנתי שהוא יהיה טיפש מכדי להבין "לפעמים זה אותו הדבר." 

"אתה מדבר שטויות!" עכשיו הוא כבר צרח, ואם חשבתי שהוא אידיוט, עכשיו אני בטוח. 

"איפה היא?" יריתי את השאלה לשוטרת שנכנסה לחדר חקירה, לפני שהיא הספיקה לפתוח את הפה. 

"אתה מתכוון לאשתך? היא בסדר, היא לא כאן, חשבת שהיא כאן? למה? כדי להתעמת איתך?" לא, נודניקית, את העימותים -המילוליים והפיזיים- אנחנו שומרים למיטה, ואת לא מוזמנת, אף אחד לא מוזמן. 

היא סימנה לשוטר הזוטר (קיוותי שיישאר זוטר, אידיוט) ונעמדה מולי, גבוהה יחסית, עדיין אני מסתכל עליה מלמעלה. 

"תיראי." נשארתי רגוע "אני יכול להסביר." 

עיניה נראו קשות כפלדה, קרות כקרח, "מר כהן, הכית את אשתך, או לא?" 

שתקתי, מה הייתי אמור לומר? 

לא תיארתי לעצמי שאגיע למצב הזה, זה קרה די מהר, בעצם, רגע אחד הייתי עם אשתי, בחדר, ורגע לאחר מכן גליתי שחמותי החליטה לפלוש לבית שלנו ללא הזמנה, ביקורת פתע, מעצבנת, הסתרנו הכל, העמדנו פנים שלא היו רעשים מוזרים מחדר השינה בזמן שהיינו בו ("הדירה קצת חורקת, כן, מה? למה שמישהי תבכה?") אבל החדת עין והכהת שכל תפסה את הסימנים על פרקי הידיים והצוואר של אשתי, הבת שלה. 

זה הספיק לה, לונילית המעצבנת, שוטרים דפקו לי בדלת די מהר, (למה הם מהירים כל כך?) וגם הם הספיקו לראות מה שהיא ראתה, וגם הם היו ונילים לחלוטין, חסרי מושג, לא יכולתי להאשים אותם, ממש לא, אישה עם סימנים של התעללות וגבר שלא מצליח לספק הסבר ברור, כשהאישה ברקע מנסה לשכנע את השוטרים שהכל ממש-ממש בסדר והיא לא אישה מוכה, במקומם הייתי עושה דבר בדיוק. 

בטח, גברת, זה מה שהן תמיד אומרות. 

ואתה בא איתנו.  

המממ... מההתחלה היא לא אהבה אותי כל כך, אימא שלה, היא אמרה שאני קשוח מדי ואגרסיבי מדי, לבת שלה זה דווקא התאים מאוד, קשוח ואגרסיבי, אבל לך תסביר לונילים. 

אתם תבינו, מעולם לא הייתי קרוב אפילו להפעיל עליה כוח בעולם הונילי, בחיים לא, אני לא מסוגל לדמיין את עצמי מכה אותה מכעס או משהו כזה. 

אבל בחדר השינה? היא בוכה לעיתים קרובות, כמו שאני אוהב, כמו שהיא אוהבת, היא יודעת שהיא יכולה לנסות להתנגד, לנסות לצרוח, לבכות, להתחנן לרחמים, אבל כל עוד לא נאמרה מילת ביטחון התענוג יימשך. 

האם אני בעל מתעלל? אוף, זו שאלה קשה. 

"מר כהן, האם אתה בעל מתעלל?" 

"שאלה קשה." 

"כי התשובה היא "כן", מר כהן, יש סימנים של אלימות על הגוף של אשתך, איך אתה מסביר את זה?" 

"איך היא מסבירה את זה?" ולמה לעזאזל אין חוק במדינה הזו שיחייב תחנות משטרה להחזיק חוקרים מגזריים לקהילת הבדס"מ? חוקרת ונילית? אותי? על סשן עם אשתי? הזיה, איך אני יוצא מהמצב הזה? 

"היא לא חייבת להסביר כלום, בטח לא לך, נבלה, איך אתה יכול להכות כך אישה? את אשתך? איך אתה מסוגל?" 

נימת הדחייה העמוקה בקולה הבהירה לי את גודל התסבוכת, לכל הרוחות, הם לא יודעים מה זה סשן, היא... השוטרת בטוחה שאני מהנבלות, המושחתים, שפוגעים בנשותיהן בניגוד לרצונן. 

"אני לא מאלה." אמרתי וקולי נשבר. 

"הכית את אשתך, כן או לא?!" 

"תראי," הבטתי בשולחן, קודח במחשבותיי בשאלה כיצד אוכל לגרום לה להבין, באמת להבין, "תשמרי על ראש פתוח, אשתי ואני אוהבים יחסים כוחניים ביננו, טוב?" אני זהיר. 

"זה שאתה שתלטן ואלים לא אומר שאשתך אוהבת את זה, נבלה." נשפה, אבל שמתי לב שמשהו השתנה ביחס שלה אליי, "לעולם לא אוכל להבין אנשים כמוך, איך לעזאזל אפשר להתעלל ככה בבן זוג?!" 

הרמתי את פניי ונעצתי את עיניי בעיניה, בקול ברור ואיתן, אמרתי לה את האמת. 

"כשאוהבים אפשר הכל." 

"אם היית באמת אוהב אותה לא היית מתעלל בה." אמרה, אך קולה השתנה והיה פחות קשה. 

הדבר האחרון שרציתי זה לפרט לאדם זר - ועוד שוטרת - על דרכי ביחסים אינטימיים, "ולמה שלא פשוט תשאלו אותה?" התחלתי כבר להיות מתוסכל, וידעתי שהיא תוכל להסביר טוב יותר, וסביר שלה יאמינו, תכל'ס. 

"שאלו אותה..." 

הופתעתי, "ומה היא אמרה?" 

"המממ..." השוטרת התבוננה בי בעיון, ובאיחור הבנתי, היא לא באמת שונאת אותי, כבר לא, היא... זייפה קשיחות, אבל למה?... 

"הממ... אם אנסה לצטט לך את מה שאשתך אמרה, מר כהן, היא אמרה לשוטרים שנשלחו לתשאל אותה, פחות או יותר, שהם חבורה של מטומטמים, שדחפה את האף שלה איפה שלא צריך, ושאתם מנהלים קשר BDSM, וזה לא עניינו של אף אחד מלבדיכם." 

אישה חכמה, אשתי, היא צודקת. 

"מה הם אמרו לה בחזרה?" התעניינתי, השוטרת הפכה לידידותית יותר מרגע לרגע, נראה שהעניין כמעט משעשע אותה, לא היה זכר לזעם. 

"שזה עלול להיחשב כהתחצפות לשוטר." 

"ואיך היא הגיבה לזה?" 

"היא צרחה עליהם שאתה תתבע כל אחד מהם בנפרד." 

"זו בהחלט אפשרות." חייכתי קצת כשדמיינתי אותה עושה את זה, אוף, אני מתאהב בה כל פעם מחדש. 

"תראה" השוטרת נשמעה כבר אחרת לגמרי, ואפילו קצת חייכה, "אני יודעת, למזלך הרב, מה זה BDSM, ואת זה אתה שומר לעצמך, חמוד. לא במקרה נפלת על השוטרת היחידה בתחנה הזאת שהיא גם בדסמי"ת, כששמעתי על מה הביאו אותך ואיך אשתך הגיבה, חשדתי שזה מישהו מהקהילה, והייתי חייבת לברר בעצמי, אתה מבין, לצערי הרב יש מקרים של נשים מוכות בקטע לא טוב בכלל, לא כמו שאתם עושים, הייתי חייבת לוודא שזה לא המקרה פה, וברור לי שאתה לא בעל מתעלל... מחוץ לחוק, נאמר."  

הוקל לי. 

"בפרטים הטכניים" היא המשיכה "אדאג שאפילו לא יירשם בשום מקום שנלקחת אי פעם לתחנת משטרה, וכמובן, כל עוד אשתך לא מגישה תלונה, אין למשטרה סיבה להתערב." 

"תודה רבה לך." אמרתי בכנות והקלה גדולה. 

"ורק שאלה, לפני שאני משחררת אותך..." היא התקרבה מעט "מסקרנות, ואתה לא חייב לענות, רק מסקרנות- איך זוג דתיים מנהלים קשר בדסמ"י?" 

"כמו חילונים, פחות או יותר, כולנו בני אדם" 

"לא, כלומר, איך זה מסתדר לכם עם תורה ומצוות?" 

"להסתדר עם התורה?" חשתי עצב פתאומי "אני לא יודע למה מההתחלה חשבתי שיש בעיה מהותית עם התורה או איתי, אין בעיה מהותית עם התורה, בתורה שאני למדתי אלוקים מצווה "ושמח את אשתו אשר לקח." בעל טרי מצווה לשמח את אשתו, אבל מהי שמחה בעצם? האם יש רק דרך אחת לשמח אישה? המצווה על הבעל לשמח את אשתו... ולפעמים, את מבינה, רק הכאב הוא... הוא השמחה האמיתית."