לפני שנתיים. 8 בנובמבר 2022 בשעה 5:54
ואז פשוט מצאתי את עצמי בוהה בקטע מסדרון בו נעלמה לפני רגע קצוות שיער שחורה.
לא, לא, לא מאמין שזה קרה, זה היא.
חזרתי במהירות לחדר, "זה הילדה." אמרתי לאישה הכפותה על הכיסא בחדר השינה, התרתי ממנה את מחסום הפה למרות שהתפתיתי לרגע להשאיר אותו לסוף, דרך ילדותית להתעלם מהשאלות שלה, לא לעניין, התרתי את הקשרים במהירות, המשחק נגמר, נקטע, יותר נכון.
"הילדה? ####?! אתה בטוח!?"
"כן." עמלתי במהירות שיא על החבלים המהודקים, "אני אזהה את השיער שלה מקילומטר." את השיער היא קיבלה ממני.
"אבל מה קרה למנעול של החדר?"
"נשבר." כן, נזכרתי, מאוחר בלילה אתמול, אימון משקולות קטן אבל מתיש, משקולת אחת נשמטה לי על הבריח... אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, המנעול נשבר, ואיתו גם התמימות של המתבגרת שלי, לפחות לתמימות שמתי לב בזמן.
"חכה שאתלבש." היא ביקשה כשסיימתי לשחרר אותה "אל תלך אליה לבד."
לא תכננתי לטפל במשבר הזה בלעדיה.
ניגשנו לחדרה, וניליים לחלוטין, פתחתי את הדלת בלי לדפוק, ילדתי המתבגרת שכבה על מיטתה, פניה קבורות בכרית, שקט.
אשתי התיישבה לידה והחלה ללטף לאט את שיערות ראשה.
"אל תיגעי בי!" הילדה העיפה בכוח את ידה של אימא ממנה.
עדינות לא תעזור כאן, הבנתי, צריך כוח.
"####" אמרתי בקול קשה, "תרימי את הראש מהכרית ותסתכלי עליי."
היו יפחות בלבד.
"עכשיו."
בבת אחת היא הרימה את ראשה, לא נתתי לבהלה להיחשף, עיניה אדומות, הילדה שלי, היהלום שלי, בכתה.
היא תקעה בי מבט כאילו אני זר.
"####" אמרתי לה בקול ברור "ראית בטעות משהו שלא היית צריכה לראות, חשוב לי מאוד שיהיה לך ברור לגמרי שהכל בסדר, הרבה זוגות עושים דברים כאלו ודומים, גם אנשים שאת מכירה, אני ואימא עושים כך מאז שהתחתנו וזה בסדר, זה יחסים תקינים, את מבינה?"
היא המשיכה לתקוע בי מבט.
"####" אשתי המשיכה ללטף את ראשה בעדינות "מה בדיוק ראית?"
לכמה רגעים נראה שהילדה שלי איבדה את קולה, כשדיברה היה קולה חנוק, "אני לא יודעת בדיוק."
"בואי, ###" אני מניח יד על אשתי והיא קמה מייד למגעי, בטבעיות ממשיכה את הקימה לחיבוק צמוד, הילדה מתבוננת בנו, תוהה מן הסתם עם מדובר בהצגה רק בשבילה.
"אני חושב ש#### צריכה להירגע קצת עם עצמה, ואחר כך, כשהיא תחליט שהיא רגועה ומוכנה להקשיב, היא תגיד לנו."
הסתובבתי אל הדלת, ואשתי עוד נשארה עומדת מול הילדה לרגע, "הכל בסדר, חמודה." שמעתי אותה, "תרגעי ונסביר לך הכל, הכל בסדר."
יצאנו.
ברגע שיצאנו מטווח שמיעה ציפיתי שאשתי תראה את הלחץ שלה, חיכיתי למשפטים כמו: 'אוי, אלוקים, מה נעשה עם זה עכשיו?' או: 'אני לא מאמינה שזה קרה לנו.' ואפילו: 'זהו זה, הרסנו לילדה את החיים.'
חדר שקט, חשוך, שעה מאוחרת, אשתי התייעפה מאוד ושלחתי אותה לחזור לישון, חשבתי שגם הילדה נרדמה, אבל לא, שעתיים וחצי אחרי האירוע היא סוף סוף יצאה מהחדר שלה, נעמדה מולי באומץ ואמרה מילה אחת: "תסביר."
אז הסברתי.
חצי לילה בערך, לפחות כך הרגשתי.
"שבי לידי." אני עדין "בואי נדבר, תספרי לי מה ראית, מה את חושבת על מה שראית, ואילו שאלות זה מעלה לך."
היא התיישבה לידי, פניה עדיין היו אדומות מבכי, אבל היא... רגועה יותר.
"ראיתי אותך עומד מול אימא כשהיא קשורה לכיסא ואין לה בגדים. אתם... עשיתם... יחסי אישות?"
"תראי," אמרתי לה ברצינות "נולדת, ואני ואימא ההורים הביולוגים שלך, אז כן, אמא ואני קיימנו יחסי אישות."
"בהסכמה?"
"אימא נראית לך עצובה ביום-יום?"
"לא, ממש לא, אבל זה לא מה ששאלתי."
"כן. בהסכמה מוחלטת"
"אז למה ראיתי אותה קשורה לכיסא?"
"כי היא רצתה..." חישבתי מסלול מחדש במהירות, הילדה עלולה להבין מהר מדי שאימא מאזוכיסטית, ואז להתאמץ עוד טיפה ולהסיק שאני סדיסט, מילים קשות מדי לשלב הזה, בעולם הונילי הם מילים עם משמעות שונה מעט. צריך ללכת כאן בזהירות.
"מה עשית אתמול עם חברות שלך?" ניגשתי לנושא מזווית שונה, שהילדה תבין, תקבל, שלא תישרט יותר מדי.
"נו, אבא..."
"ראיתן סרט מצוייר, איזה סרט?"
"נו," היא זזה בחוסר נוחות "מה זה משנה, אבא? איך זה קשור? סתם סרט מטופש, 'פיטר פן 1' המקורי, נראה לי."
"בסרטים יש תפיסות עולם מוסוות, נרטיבים, בערך, ביטוי של מוסכמות ורגשות קולקטיביות וגם-בעיקר!-בסרטים מצויירים "טיפשיים', ####, תספרי לי בקצרה על מה הסרט."
"אה... הסרט הוא על ילדים בריטים, אחים קטנים ואחות גדולה, שנפגשים עם פיטר-פן, "הילד הנצחי" והוא לוקח אותם לאי שלו... והם נלחמים עם שודדי ים ואינדיאנים... נו אבא, זה מביך."
"ורוב הסרט מתרכז ביחסים בין הילדה לפיטר פן, ובין הפיה לפיטר פן... שימי לב, מתוקה, אילו דמויות בעלילה הזו הן נשיות?"
"הילדה, וונדי, ובת הצי'ף, טייגר לילי."
"ושכחת את הפיה, טינקרבל, דמות נשית נוספת בעלילה." אני מתבונן בעיניה ומתפלל שהיא תבין, באמת תבין "####, את יודעת שאני מכבד אותך, ולא רק כי את הבת שלי, את יודעת שאני מכבד את המין הנשי, נכון?"
היא הנהנה, "כן, אבא."
"עכשיו, תחשבי על זה - במה מתבטאת הנשיות של הדמויות האלו?"
"חוסר אונים, בין השאר." היא התבוננה בי במבוכה, אבל ראיתי ניצני הבנה בעיניה.
"וונדי נחטפת ונקשרת אל מול שודד הים המרושע, אפילו טינקרבל, דמות לא אנושית אבל נשית, נחטפת ומוצגת בעמדת כניעה וחוסר אונים, בת הצי'ף נשבית ונקשרת לסלע באזור שיוצף עם הגאות... ועכשיו, זה רק סרט שראית במקרה אתמול, אני ראיתי אותו לפני שנים, תחשבי על כל הסרטים שאת מכירה ותראי בעצמך - לעיתים קרובות הדמות הנשית מוצבת במצב חסר אונים, חטיפה, שבי, מלכודת, היפיפיה ששבויה בראש מגדל, שנחטפת ע"י מפלצת, שמעונה ע"י המכשף הרע וכו' וכו', את מבינה? חוסר אונים זה מרכיב מהותי בנשיות."
"אני לא חושבת שחוסר אונים זה חלק מהנשיות שלי." אמרה המתבגרת הצעירה.
"כן? ומה לגבי אביר חלומותייך? האביר על הסוס הלבן?"
"מה איתו?"
"הוא דמות גברית שמייצגת כביכול את הדמות הזוגית האידאילית לאישה, חשבת פעם איזו מן אישה הוא רוצה? על מה האביר שלך חולם? על נסיכה יפה שתשב מאחוריו על הסוס, הוא המוביל, הוא היודע, הוא אביר לוחם ומאוחריו האישה היא נסיכה ענוגה שתלויה בו פיזית, וגם... אם לפני זמן קצר הנסיכה הזו הייתה שבויה באיזו מערת שודדים או עונתה באיזה צינוק של המלך הרע, מה טוב, זה מוסיף לחן שלה בעיניו, לנשיות שלה, נערה רגילה חולמת על "האביר על הסוס הלבן" ואני מסביר לך, הצד השני של המטבע הזה הוא נער שחולם על "עלמה במצוקה", על אישה חסרת אונים מולו, זה מושך גברים, זה יפה בעינינו."
"זה... מוזר."
"אבל הגיוני לך? לפחות קצת?"
"קצת, כן." היא הודתה.
"יפה, זה כי את תקינה, ישרה, 'סטיירטית', החשק המיני שלך ממוצע. עכשיו תשתדלי לא לצחוק במבוכה, כי אני הולך להסביר לך על יחסי מין, אני יודע שזה התפקיד של אימא, לכתחילה, אבל נחשפת למיניות מוקדם מדי, אז עכשיו זה התפקיד שלי."
"רגע" הצדיקה שלי נבהלה "אתה הולך ממש להסביר לי הכל? אולי כדאי שנחכה עד שילמדו אותנו באולפנה? בשנה הבאה יתחילו לנו שיעורים לחינוך לחיי משפחה..."
בסדר, בסדר, טעיתי בהערכה שלי, היא לא מוכנה לגמרי, צדיקה.
"לא הכל, אפילו לא הרוב, רק כדי שתביני את הדינמיקה בין גבר לאישה בחיי אישות, אחרי מה שראית, חשוב לנו שתביני את הנושא הזה, ועכשיו, מתוקה שלי..." נעצתי מבט עמוק בעיניה של הנסיכה שלי, "אני רוצה שתאמרי לי בלי להתבייש, מה בדיוק את חושבת על מה שראית הערב."
"על מה שראיתי?" היא נבהלה שוב, "אה..."
"אני אפשט לך" אמרתי "ראית אותנו עומדים לקיים יחסי אישות, נכון?"
"כן." היא נבוכה והסמיקה.
"יחסי אישות רגילים, לדעתך?"
"אה... לא, כלומר, זה נראה כמו סוג של..." היא לא הצליחה להביא את עצמה להגיד את המילה, עזרתי לה.
"...סטייה, זה נראה כמו סטייה, נכון?"
"כן." היא הודתה רפות.
"יפה, בואי נעשה תרגיל חשיבה קטן, מה הגובה של גבר ממוצע במדינת ישראל?"
"לא יודעת... מטר שבעים וחמש, אולי?"
"לצורך העניין נאמר שכן - מטר שבעים וחמש זה הגובה הממוצע, עכשיו, מה הגובה שלי?"
"יותר, לא בהרבה, אבל יותר."
"יפה, אז אני לא הממוצע, כלומר, סטיתי מהממוצע, האם אני סוטה?"
"לא, לכל אחד יש גובה משלו, וזה לא מוזר, להיפך, זה היה מוזר אם כולם היו בדיוק אותו גובה."
"בדיוק. קצת שונה מהממוצע זה בסדר, מה לגבי גברים שגובהם הוא שני מטר ומעלה? האם הם סוטים?"
"לא."
"ולמה לא? הרי הממוצע הוא מטר שבעים וחמש, הם סוטים בהרבה מזה."
"הם לא סוטים, הם חריגים."
"וזה דבר רע?"
"לאו דווקא, אולי אם יש בזה בעיות רפואיות או משהו דומה, אבל סתם ככה לא, הם נולדו עם זה."
"יפה מאוד, עכשיו, כשהבנו את העניין הזה, נעבור ליחסי מין."
היא מסמיקה שוב.
"אל תיבהלי, מתוקה, אני אסביר לך בשפה נקייה ופשוטה, תסמכי עליי, זה לטובתך. אני מבין שזה מלחיץ אותך אז אפסיק עד שתגידי לי שאת מוכנה לשמוע, בסדר?"
"בסדר" היא נשמה כמה נשימות עמוקות, עצמה עיניים ושוב פתחה.
"אני מוכנה."
אני נושם נשימה עמוקה בעצמי, ומתחיל, בקול שקט ואיטי, להסביר.
"כשאישה וגבר מקיימים יחסי אישות, האבר של הגבר נכנס לגוף האישה, התנוחה הנפוצה היא - האישה למטה והגבר למעלה, ככה רוב הזוגות עושים, ולרוב יש ביטויי דומננטיות מצד הגבר, וביטויי פאסיביות מצד האישה, האישה רפויה, הגבר מפעיל כוח... זה הרגיל, כך הרוב עושים, זה, בעניין הזה, הממוצע.
וכמו בגובה, גם בזה יש חריגים, ויש גם יותר חריגים, גברים שצריכים לחוש דומננטיות וכוחניות רבה בהרבה מגברים רגילים, ונשים שזקוקות להרגיש יותר מסתם פאסיביות, חסרות אונים, חלשות, לפעמים אפילו מושפלות. זה חלק מהקשר המיני. אצל זוגות כאלו, זה תקין."
"אז... אתה ואימא..."
"לא רגילים, בנוגע לטעם שלנו ביחסי אישות, אני דומיננטי בהרבה מהרגיל, ואימא פאסיבית מהרגיל, מאוד, זה מה שאנחנו צריכים להרגיש ואוהבים להרגיש אחד לשני כשאנחנו מקיימים יחסים."
היא נשמה עוד נשימה עמוקה.
"לכן ראיתי אותך עומד מול אימא, כשהיא קשורה לכיסא, עם מחסום מוזר בפה, ולא לבושה?"
"כן, בגדול. די מדוייק."
אנחנו שותקים.
"אני שמח שאמרת את זה ככה, את אמיצה, זה טוב וזה חשוב, מה שלא ברור לך- תישאלי, מה שאת צריכה לדעת- תישאלי, מה שאת רוצה לבדוק- תבדקי, הכל בסדר, אנחנו איתך."
"יש לי כמה שאלות... אבל אל תכעס."
"לא אכעס, מגיע לך לדעת."
"נולדתם עם ה... חריגות האלו?"
"כן, בהחלט, גילינו את זה בהתפתחות המינית, גיל 12-14 פחות או יותר."
"ו... אז..." היא קצת מהססת "יכולתם, בתאוריה, להתחתן גם עם מישהו שאין לו חריגות דומות?"
"תאורטית? כן, ויש זוגות שהם כאלה, שאחד מבני הזוג לא גילה לשני, הם חיים... אה, לא שאלתי בפירוש, אבל אני מניח שיש שם קצת תסכול."
"אז... איך ידעתם על החריגות המיניות אחד של השני? איך הכרתם בעצם?"
"אה..." עכשיו אני מהסס "מכירה את 'שליש גן עדן'?"
"כן."
"אז לא דרכם."
