"ראה את מעשה האלוקים, כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו?"
"מי עיוות?" מוחי המום, עדיין שם, למטה.
"אלוקים."
"אלוקים? אלוקים עיוות? את מה?"
"אותך... ומי יוכל לתקן?"
"מי יוכל... למה אתה מתגרה בי?"
המלאך מתבונן בי, לא בהתנשאות, לא בגאון, ומהותו רחמים.
"סוף דבר, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם."
"זה הכל?..."
"בקש שלום ורדפהו, עשות צדקה ומשפט וחסד, ואהבת לרעך כמוך, אל תסור ממצוותי וממשפטיי..."
"אבל... העיוות..."
"על הכל יביא האלוקים במשפט, אם טוב ואם רע. ליבך אל ימהר להוציא דבר מלפני האלוקים, כי אלוקים בשמיים ואתה על הארץ, על כן, יהיו דברייך מעטים."
"חוץ מלצטט לי מהתנ"ך, באת לומר לי עוד משהו?"
הוא שולח יד לבנה וטהורה, "משהו בך שבור."
אני מביט בו, מתעורר בי הרצון לתקוע בו סדרת אגרופים ומהלומות, אבל... אני מבין, הוא לא יודע אדם מהו.
"בכל אדם יש שבר," אני מוצא עצמי מתגבר על הכעס ומסביר לו "רק אתם, המלאכים, שלמים."
"רק דבר שבור יכול לתקן..." אומר לי המלאך, ועיניו זוהרות לאט "השלם, בעומק האמת, חסר הוא, כי אין בו יכולת לתקון דבר, אדם אתה, שבור אתה, ומהותך תיקון."
"תיקון..." אני אוחז בחולצתי וקורע אותה, ליבי נחשף, המלאך נרתע, ואני זועק.
"ראה את מעשה האלוקים, כי מ י יוכל לתקן את אשר עיוותו?!"
והמלאך שותק.
