הוא לא באמת ידע.
הוא לא באמת הבין אותי.
לא כעסתי עליו, אפילו לא הייתי קרוב לכעוס עליו, האיש החכם הזה הביא מזור לרבים-רבים, דורות של תלמידים, מזור לרוח, לנפש, לגוף, במילים, בהכוונה, במעשים, חסדים על גבי חסדים, הפלא בעיניי, מלבד פועלו של ראש הישיבה כמובן, הפלא בעיניי שידעתי לבחור בגיל צעיר כל כך, לפני שנים, דווקא בישיבה הזו ודווקא ברב הזה, תורה יש בישיבות רבות, וגם אהבת הארץ ואהבת הזולת נוכחות בעולם הישיבות, אך אהבת חסד בוערת וחיה שכזו לא מצאתי בשום מקום אחר.
ואהבת החסד הובערה ולובתה גם בי, בשנות נעוריי בישיבה.
חסד ביקשתי, חסד עשיתי, בדרך המלך ככולם וגם בדרכי שאיש לא הלך בה לפניי, חסד, חסד.
יצאתי מכאן שונה מאשר שנכנסתי, לפני שנים, אבל הרב זיהה אותי מייד, זה היה ביום בו יצאתי ממקום אחר, גם בו הייתי שנים, וגם הוא שינה אותי.
"השתחררת."
כן, באותו יום נכנסתי בפעם האחרונה לפלוגה שלי, כלוחם, עמדתי במקום המסורתי, עם החוגר והמספריים, ובכמה תנועות בודדות, לקול קריאות שמחה ומחיאות כפיים, הפכתי ללוחם לשעבר.
עוד באותו היום הספקתי לבקר בישיבת נעוריי.
בשונה מהביקורים המעטים הקודמים, ללא הנשק, ללא המדים, וללא עתיד ברור הנראה לעין.
הישיבה גדלה מאז עזבתי, אבל נותרה קטנה, ראש הישיבה תמיד עסוק, אבל כמעט תמיד יהיה לו זמן לשוחח מעט עם בוגר שחוזר לבקר, והיום ההוא היה יום מיוחד.
"כן, היום." חייכתי חיוך מאולץ, השתחררתי מהצבא, זה נכון, אבל יש כל כך הרבה דברים בתוכי שלא הצלחתי להשתחרר מהם, קיוותי שהשרות הקשה יישבור בי דברים שראויים בעיניי להישבר ולהיעלם, זה לא קרה, ואם כמעט שלוש שנים לא הספיקו, איני יודע מתי ואם בכלל אוכל להשתחרר באמת.
"ומה אתה מתכנן בהמשך?" שאל ראש הישיבה.
"אני לא יודע." החיוך המאולץ הותש ונטש, "לא יודע."
"בוא נדבר..." ראש הישיבה נגע בידי וכיוון אותי אל מחוץ לבית המדרש.
התיישבנו על ספסל צדדי, מוקף עצים ושיחים וצופה אל שערי הישיבה, ספסל שיחות הנפש, כך קראנו לו בזמנו, ומן הסתם התלמידים שבאו אחרינו המשיכו את המסורת, ידעו כולם, כשראש הישיבה יושב עם מאן-דהו בספסל נסתר למחצה זה, אין להפריע, עכשיו פותחים, עכשיו מרפאים, עכשיו בונים.
שתקתי, הרגשתי לרגע מוזר כאילו חזרתי להיות תלמיד, כאילו מעולם לא עזבתי, התגייסתי, עשיתי מה שעשיתי והשתחררתי, זו הייתה הרגשה מוזרה למדי.
"איך אתה מסכם את השרות?"
"זה היה נכון..."
"וזהו?"
"ממש לא, אבל אני לא רוצה להשתמש במילים גסות."
הרב צחק, "הבנתי."
"הרב..." הוא מרצין מייד "היו דברים שחיו בי זמן רב, גם כאן, כשהייתי תלמיד, קיוותי שהשרות, בין השאר, יסייע לי לשבור את הדברים הללו ולהשליך אותם מתוכי, זה לא קרה, סיימתי את השרות, וזה לא קרה."
"העולם הזה מלא בכלים, הנפש מלאה בכלים, אין כלי רע, יש כלי שלא משתמשים בו כראוי... אילו דברים בתוכך ניסית לשבור?"
היססתי, טרם נכנסתי בשערי הישיבה, הייתה בראשי נוסחה ברורה יחסית, אבל היא התנדפה לה, ולא הצלחתי להיזכר בה.
למעשה, מרגע לרגע היה לי קשה להאמין בכלל לעצמי, שבשלב מסויים באמת ידעתי איך נכון לומר את זה.
הרי אם אומר משהו על שידוכין, זה יקטין את כל העניין, הרי ראש הישיבה רגיל ומורגל בבחורים שמחובטים בלבטי החיים הצעירים, אהיה סתם עוד בחור שמתלבט, מתכנן וחושש.
וזה כל כך שונה מהאמת.
אני לא מזלזל בקושי של בחורים אחרים, באמת, אבל זה פשוט שונה מהקושי שלי.
זה ייעלם אחרי החתונה? זה סתם עוד בעיה שצריך ואפשר לחיות איתה?
לא יודע.
ובכל מקרה, ברור לי שראש הישיבה לא בקי בנבכי זוגיות בדסמי"ת, לא עבור זאת הגעתי אליו, לא הכל זה מין... כן, ברובד הפשוט הבעיה שלי היא שאני נמשך לזה, ומסתפק מזה, ופשוט אין מודעות לזה, אין מודעות לזה בפרט בציבור שלי, זו לא בעיה שנפתור, לפחות לא כאן ועכשיו.
ה...ניגוד, הסתירה, המתח הצורב והכואב שיש בין הרצון שלי, ובין... הרצון האחר שלי.
אני אדם טוב, מתחשב, אפילו עדין לפעמים, כולם רואים את זה.
ומה שלא רואים... ההנאה שלי מכאב של אחרת, העונג מהסבל... זה אני, זה גם אני, לפעמים אני פשוט רוצה שיבוא מישהו ויגרום לאיחוד מוחלט של שני חלקיי, שכולם יראו ולא אתבייש בזה, הנה, אני נהנה מכאב של אחרת, אני מתענג מינית מסבל של נקבה, וגם רודף חסד, שואף אמת, אדם טוב.
וזה לא סותר!
ארצה לצרוח לעולם, זה לא סותר! שתיהם זה אני, אני...
העדין, הסאדיסט.
האכזרי, המתחשב.
אני, וגם אני.
והפחד איתי.
למה אני כזה? מה דפוק בי? איך טיפחתי במשך שנים מידות טובות, חסד, אהבת הזולת, ענווה, צניעות וטהרה...
ועדיין חיו בי הרצונות ההללו, חיו וגדלו מיום ליום...
אלוקים, מה אתה עושה לי?
"רציתי לשבור," פתחתי לאט, "דברים שלא רציתי בהם, לא בחרתי בהם, ואני לא יודע איך אוכל לחיות איתם."
"והצלחת?" שאל הרב בעדינות.
"לא." לעלעתי בגרוני, "לא הצלחתי."
"אולי... אולי לא צריך לשבור." אמר הרב "מידות מלשון מדידה, אין תכונה רעה בפני עצמה, יש מידה רעה, תכונה שמידתה רבה או מעטה מהראוי, במדידה נכונה יהיו מידות טובות לאדם, כל תכונה וכוח בנפש נמדד ומופעל כראוי לו, ראית בשרות שלך, גם הרצון להרס ופגיעה יהיה רצון טוב כשהוא מופעל בצורה מבוקרת, כשצריך."
"כן." העוויתי את פניי כשזיכרון הדם עלה בי.
"הרב צודק, אבל... מה לגבי מקרה שבו יש כביכול תכונות סותרות בנפש? כמו... מעין... פיצול אישיות? כאילו יש שתי מערכות שונות של רגש, והן נפרדות לחלוטין?"
"יש דברים שאני לא יודע." אמר הרב בפשטות "ראה, לכל אדם יש לעיתים שמתגברת בו תכונה שלילית שחשב שתיקן ועידן, גם לי, אך נראה שאתה מתאר משהו אחר... אני מפציר בך, אם יש לך משהו שמצריך טיפול מקצועי... אם יש לך איזו טראומה מהשירות... תפנה לטיפול מקצועי, זה הצלת נפשות, הנפש שלך."
היה אכפת לו.
הוא רצה שיהיה לי טוב.
אבל הוא לא ידע, הוא אמר את זה בעצמו, הוא לא ידע.
וכשאמר את צמד המילים "טיפול מקצועי" הבנתי שהוא לא מבין.
חו"ל...
נו... אני מכיר, בגדול, את ההלכה, לפעמים, לבריאות הנפש, אולי זה מותר, גם אם זה לא לשם לימוד תורה, נשיאת אישה, פרנסה או רפואה.
פשוט, הייתי צריך סוף סוף מישהו שיודע.
זו האמת...
דיברנו עם אנשים.
לרוב באנגלית, לפעמים בעברית, גם את השפה המקומית הבנו מעט.
כמובן שהסתרנו את זה שאנחנו לוחמים לשעבר, מאותו צוות, אף אחד מאיתנו לא רצה לגלות אם וכמה שונאים אותנו כאן, איזה שקרים הפיצו עלינו כאן, וחוץ מזה, לא טסנו עד לפה כדי להצדיק שוב את הצד שלנו, את זה עשינו מספיק במו ידינו, הצבא שלנו הוא המוסרי ביותר בעולם, אנחנו יודעים את זה, ראינו בעינינו ועשינו בידינו.
לאורך כל הדרך לא פגעתי היכן שלא היה צורך אמיתי, התאמצתי להישאר ממוקד, לא לתת דרור לרגש, לפעול משכל קר.
איך הרצון והתאווה לכאב נשארה חיה בי לאורך כל הזמן הזה?
הייתי צריך מישהו שיודע, ולא מכיר אותי... בארץ ידעתי שלא אמצא, ארץ הקודש, אבל אולי כאן יש מישהו שיודע, והייתי נואש, כבר לא אכפת לי למה יודע ומהיכן יודע, העיקר שיודע.
אמרו עליה שהיא יודעת, אני הייתי ספקן, בעברית, באנגלית, בשפה המקומית, אמרו עליה שהיא מיוחדת, שיש לה כוחות, שהיא יודעת דברים.
כך כינו אותה, "היודעת", והכינוי הזה עבר מפה לאוזן, ולא לכל אחד ולא בכל מצב הוא נלחש, בררתי ככל יכולתי, ואפילו לא הסתרתי מחבריי, הם עזרו לי לאסוף מידע עליה, ולא שאלו שאלות קשות מדי.
כן, מישהי שיודעת דברים, נמצאת באיזה ביתן קטן, אין שם פסלים, קמעות, קטורת, זה לא עבודה זרה, יתרה מכך, היייתה איזו שמועה עצבנית שטענה שהיודעת הזו... היא יהודייה שירדה מהארץ, שמועה ותו לא.
אבל מי שנפגש איתה ידע לספר שהיא ידעה לדבר איתו בכל שפה שידע, אבל רק כשדיברה עברית היא דיברה בטבעיות הגבוהה ביותר.
אני צריך לדעת.
והצלחתי להגיע אליה.
לא שילמתי דבר, אפילו שהייתי מוכן, נראה כאילו... היא מושכת אליה אנשים שצריכים באמת לדעת, שזה בוער בהם, בוער עד כדי שהרחיקו לחפש אמת במקום רחוק כל כך.
הגעתי אליה עייף, מטושטש, מהחיים, מהשירות, מהשאלות, ולא הרגשתי צורך להיות מנומס או להתנצל, אחרי שעברתי את השנים הללו, הרגשתי שבעצם, לראשונה, כבר איני חייב דבר לאיש.
"נערה נגעה בליבך בתמימות טהורה, ושברה בך את התום עד בלי שאת."
גחכתי מולה, אמרתי לה שאת זה אפשר לומר לכל גבר, ולרוב זה יהיה נכון.
"יש בך פחד..." עדיין חייכתי, אבל ככל שהיא המשיכה לדבר, החיוך נמחק.
נאלצתי לא להקליד את מה שאמרה לי אז, היא ידעה דברים שלא הייתה אמורה לדעת, שלא הייתה לה דרך לדעת, איני יכול לשתף מה בדיוק ידעה עליי, היא הוכיחה ש... היא יודעת.
אז שאלתי אותה את מה שרציתי לדעת, וגם אתם, אולי, רוצים לדעת.
"אמרי לי... האם יש בי... רוע?"
"בכולנו יש רוע." אמרה היודעת.
"אבל..." הרגשתי חסר אוויר "האם יש בי רוע שונה משאר בני אדם?"
"לא." קולה נחלש, האם ראיתי דמעות בעיניה?
"יש בך אהבה שונה משאר רוב בני אדם, יש שם כאב וסבל, צרחה ובכי, מראהו כמראה הרוע והוא דומה לו, אבל אני מתבוננת אל תוכו... ואין שם רוע, רק אהבה שונה."
אהבה שונה...
"האם יש עוד בני אדם כמותי?" אם כן, זה זה.
"יש נוספים שכמותך, ואינם מעטים כפי שאתה חושב, ויש בהם דומים לך, ויש בהם שונים ממך, יש מהם שאהבתם הכעורה מלכתחילה הושחתה למדי בנפשם הקטנה, ויש מהם, כמותך, שאהבתכם השונה שונה היא ולא יותר."
למה זה נשמע כאילו היא מדברת בחידות?
"בבקשה תגידי לי, היודעת..." הרגשתי את פי מתייבש, "האם את יודעת מדוע עשה אותנו כך, האלוקים?"
"יודעת אני." אמרה היודעת, וקולה לפתע מדוד "אך איני בטוחה שתוכל אתה לקבל את האמת."
"תסבירי לי." אמרתי, ביקשתי, כמעט התחננתי "זה מטריד את נפשי כבר שנים, בבקשה ממך, אם את יודעת, הסבירי לי מדוע בראנו האלוקים כך."
עיניה, שהיו פתוחות עד לאותו רגע, נסגרו לפתע.
"בימי קדם נדרשו ישראל ואחרים להקריב קורבנות, רצה האלוקים שיבינו, שירגישו כיצד אפשר להקריב, רמז, ולא הבינו, הקרבנות בטלו.
אך קורבנות האל לא חדלו מעולם, בשמי-רום כאב וצער הינם שמועה רחוקה, בעומקי תהומות כאב השפלה וחוסר אונים נמצאים לרוב, ורק בארץ מדודה לאמצע, תיתכן אמת על כינה.
קרבנות נשמות שנעקרו ממקומן אל גוף אמצע, בכם נפגשים ניצוצות-רום מול מחשכי-תהום, אהבה וכאב, ריחוק וקירוב, ביצירה קיים כאב, כך ביצירת אנוש, כך ביצירה שיוצר הבורא, וכך בבני אדם שכמותכם, אלוקים מקום הקיום, קיומנו, ובכם יש את העניין, רגש אהבה שנעטף בכאב וסבל, סובלים באהבתו, ועניין האלוקים נשרש בכם, ונגעו שורשיו עד הנפש החיצונה."
רוע וטוב, הנאה וסבל, עונג וכאב.
הם מעורבבים בנו, עד כדי שלא נדע מה זה מה.
וזה בסדר גמור, חזרתי לארץ ולחיים שלי כאן, כשאני יודע.
סוף סוף אני יודע, זה בסדר, זה בסדר גמור.
אני יודע עכשיו.