אני שלם עם עצמי, שלם באמת, מלא שלווה.
יושב בסלון הבית, כמו אי של שלווה בלב ים גועש, והוא גועש, לא כולם ראו את זה מגיע, לא כולם הבינו שכך זה ייגמר.
שאלות, תערומות, אפילו שתיקות, גלים גלים של מחוות אנושיות מנסות להציף את האי השליו שלי, אני עונה בסתמיות ונינוחות לשאלות, מתעלם מהתערומות ומשלים עם השתיקות.
הם לא יבינו.
אסור להם לדעת.
"מה קרה? גילית אצלה משהו חריג? או שמשהו הפריע לה?"
"איך זה קרה אחי? הכל טוב?"
"למה נפרדת ממנה? איפה תמצא עוד אחת כזו?"
"היא הסתירה ממך משהו? אתה ממנה? כבר הייתי בטוחה שזה חתונה!"
זה לא נגע בי, זה לא היה שייך אליי, הרגשתי כאילו חיצי הרעל מופנים אל אדם אחר, לא אליי, אדם שכבר התקרב לאירוסין, ואז הרס הכל.
זה לא אני, היסודות היו הרוסים מההתחלה, אני רק גליתי את זה ופעלתי בהתאם.
לא הרסתי דבר, בעצם, מנעתי הרס, מנעתי חורבן.
חורבן...
ידעתי, קראתי, הרבה מחקרים לא מצאתי, אבל לאחר שנים של איסוף מידע, התמונה הייתה ברורה דיה: אני סדיסט, ולא מאלו שמתעללים בחיות או משהו כזה, לא אדם רע, רק יצר מיני חריג.
בילדותי, בהיחבא, כבר למדתי את המושגים, ידעתי שאני דומיננטי, שיערתי שרוב ואפילו כל חבריי ונילים, ידעתי שאפשר לחיות גם עם אישה ונילית, וידעתי עוד משהו: נשים רבות, יחסית, נמשכות, לפחות קצת, לדומיננטיות גברית.
לא בחרתי בזה, לא רציתי בזה, קצת יספיק לי בהחלט.
אבל זה לא הכל.
ידעתי שאם אתחתן עם נערה אקראית ייתכן בהחלט שאגלה לאחר הנישואין שהסטיות שלי, לפחות מקצתן, מוצאות חן בעיניה, ידעתי שייתכן גם שלא, אבל היה מצב אחד שהפחיד אותי באמת.
אם הנערה תחוש דחיה עמוקה לעולם הזה? דחיה מוחלטת ועמוקה? מה אז?
לי יהיה קשה, אבל לה, לאחר שתדע את סודי, יהיה קשה מנשוא.
אל מול עיניה הכחולות של רעות, זכרתי את כל זה, אבל קצת פחות.
היא הייתה מתאימה, לא מושלמת, לאחר עשרות דייטים, ידעתי שאין חיה כזו, שלמות, היא... היא הייתה מתאימה, האופי, הערכים, תפיסת עולם, דיברנו שעות, התווכחנו קצת, ותכננו הרבה מאוד, הקשר היה טבעי, הרהרתי בדברי הגמרא שמספרת על בת קול המכריזה על בת זוגו של אדם טרם נולד, ועל חוכמת הנסתר שמספרת בהיחבא על פיצול נשמות ואיחוד.
פעם, לפני רעות, תהיתי עד כמה המדרשים הללו כפשוטן, נכונים למציאות שלנו, והרי הפרושים לכך סבוכים ועמוקים, אבל מול הנערה הצנועה והשלווה, הרגשתי שמצאתי משהו מהותי שחסר לי, אולי... כן, יותר חזק מלמצוא בן משפחה שאבד שנים, מול הנערה הזו הרגשתי שמצאתי את עצמי.
העתיד נראה וורד.
המשפחות כבר הכירו, אני הייתי כבן בית בביתה והיא התקבלה במשפחתי כאילו הייתה בת הוריי ממש, קיבלתי קביעות בעבודה שאהבתי, והיא הייתה לקראת סוף התמחות במשרד נחמד, שכרתי כבר דירה קטנה, עוד מימי העבודה, כל מה שנשאר זה טבעת, הצעה דרמטית, ומסיבת אירוסין צנועה ויפה.
וצל הסוד הלך איתי, מוטל על חיי.
אנחנו מתאימים מהרבה בחינות, ברוב הבחינות, כמעט מכל צד ובכל דבר, כאילו יכולתי לשמוע את הד הבת קול מייעדת אותנו זה לזו, אני לה, היא לי, זה... כמעט מושלם.
הרהרתי מעט ברגעינו האחרונים ביחד, היא אהבה אותי, אהבה מאוד, אהבתה הייתה גלויה וברורה, מרקדת ומחממת כלהבה חשופה, להבה שהצטערתי צער רב לכבות.
האהבה שאהבתי אני את רעות הייתה חסינה כפלדה ועמוקה כתהום, אהבתי אותה אהבת אמת, ואהבתי אליה גזרה עליי לגזור את החוטים שחיברו ביננו.
הדקות הארוכות ההן, שנצרבו בי כסימני טבעות מתכת מלובנת באש, חיזקו בי את ההחלטה, ומילאו את ליבי ואת נפשי בשלוות אמת, ביודעי שעשיתי את המעשה הנכון, האוהב, אהבתי אותה, ולכן נפרדתי ממנה.
הייתי חייב לחשוב על דרך יצרתית במיוחד לגלות את האמת על הצד הנסתר יותר, האינטימי, של רעות, לשם כך ביקשתי עזרה מחבר, היחיד בעצם שידע, איכשהו, על סודי, מסיבות שלא אוכל לפרט.
ידעתי שאוכל לסמוך עליו, מסיבות שגם כן לא אוכל לפרט, ידעתי שהוא יבצע את המשימה בצורה מקצועית, תחפושת, תחבולה, מיצג שווא, בזמנו, באמת היינו מקצוענים.
הימים ימי סף אירוסין, ערפילי שרידי לבטים מרחפים באוויר פה ושם, ולב רוגש לקראת התחלה חדשה של חיים שלמים יותר, ועימו, התרגשות מסוג אחר.
הכל מוכן, זה יראה כמו מקרה, אם אגלה שהיא כמוני, תוך זמן קצר נצחק על הכל, אם אגלה שהיא גילתה בזה עולם מסקרן וחדש, אלך לאט לאט ובזהירות, ואם אגלה ש...
כולנו נולדנו עם דברים שלא בחרנו, שריטות, דחיות, אני לא בחרתי את שלי, היא לא בחרה את שלה.
"אני צריך את עזרתך." אמרתי לו.
"בשבילך גם כליה" הוא ענה, "מה אתה צריך אחי?"
"אני שוקל להציע נישואין לבחורה שאני יוצא איתה, ו..." רעות לא פגשה, במזל, את החבר הזה מעולם, והוא היחיד שיודע, "ו... אתה יודע, אתה זוכר."
שתיקה, ואז, "כן, אני זוכר. חשבתי שאתה לא רוצה לדבר על זה" קולו אגבי, אבל אני שומע שהוא מסתיר רגשות כאן, ונילי לחלוטין, ואולי עדיין מתקשה להאמין שהסטיות הללו, ששמע עליהן דרך אגב, קיימות, ועוד במי.
"אבל אני חייב לבדוק משהו, אתה מבין, אני שוקל להציע לה נישואין."
"כן, אני מבין."
פרסתי את תוכניתי, וביקשתי ממנו שילמד על העולם הזה.
"אלמד," הוא הבטיח "האמת, אחי, שרציתי ללמוד על זה קצת גם בלי העזרה שביקשת, אתה יודע, חשבתי על זה, ואם אתה כזה, אז בתכל'ס כל אחד עלול להיות כזה."
"הסברתי לך שזה מולד, לפחות אצלי."
"כן, הבנתי, אני אומר, אלמד על זה בשביל באמת להכיר את העולם הזה, כי לך תדע מי שייך אליו בלי שאתה יודע."
"יופי, רק תזכור שאין צורך לשחק דמות עמוקה מדי, אתה רק מנסה למכור, כביכול."
טיפ למלצר, "בואי נצא לטייל קצת."
"למקום מסויים?" היא חייכה.
"אמרתי לך שאראה לך איזה פארק נחמד" התחמקתי מלשקר, נתלה במשהו קלוש, האמת, מקום מסויים, מאוד מסויים, עם הצגה שנועדה אך ורק לה.
"איזה מוזר, דוכן בודד בסמטה, מעניין אם הוא הצליח למכור בכלל משהו." היא שמה לב.
"בואי נשאל." הצעתי באגביות.
צעדנו לעבר הדוכן הבודד, שבאמת היה מוסתר בזווית, לא רצינו צופים אקראיים בהצגת שווא שלנו.
התבוננתי בפניה, ההפתעה תפסה אותה לאט לאט.
"ערב טוב, מה אתה מוכר כאן?" העמדתי פנים שאני לא מבין, זה לא היה קשה, האביזרים שסודרו במרכז הדוכן הנידח נבחרו בקפידה.
"כמו מה זה נראה לך?" המבטא הזר מושלם כרגיל "זה אדוני, כדי שהאישה תהנה ממה שהיא באמת רוצה."
"אה?" העמדתי פנים שלא הבנתי אותו בדיוק, הגיוני בהתחשב במבטא הכבד, הרמתי אביזר, "זה נראה קצת כמו שיפצו"ר לנשק, לא?"
"זה... דוכן לאנשי ביטחון?" רעות שאלה אותו בהיסוס, מביטה על האזיקים, הפריט היחיד, קרוב לוודאי, שהצליחה להבין מהו.
"או, בטח גברת, ביטחון, עם אלו יהיה לך ביטחון מלא שתהני עם בעלך." הוא הצביע לה על קופסא אקראית.
"זה לא בעלי," היא נרתעה, הרגשתי לפתע צביטה לא צפויה בלב, "אנחנו לא נשואים עדיין."
עדיין.
"אנחנו זוג, עדיין לא החלטנו." ניווטתי בביטחה אל היעד.
"אה, דוסים-דוסים, לא יודעים כלום על הכיף שאחרי החתונה, יש? בואו, נעשה הדרכה, כן? ככה קוראים לזה? הדרכת זוגות?"
"עוברים הדרכת חתנים והדרכת כלות בנפרד" רעות מתחילה להרגיש לא בנוח.
"אה, אז הגברת לא יודעת ממה היא נהנית, כן? בואי תראי את זה." הוא מציג בפניה שוט.
"או-זה, זה שוט חזק, כדי שבעלך יוכל-" הזהרתי אותו עם עיניי, הוא השתתק, 'אל תגזים' תיקשרתי איתו בלי מילים 'שום מילה על אינטימיות בוטה מדי, זה קו אדום."
"משהו לא בסדר, אדון?" הוא פנה אליי.
"כדי שהוא יוכל מה?!" רעות תקיפה "לא הבנתי אותך, מה זה ה... שוט הזה?"
"זה כדי... להשתמש בו על אישה?" שאלתי לאט, כאילו זה חדש לי, כאילו זה מוזר לי.
"כן-כן, הבנת, רק שמונים שקלים והאישה תהנה מאוד."
"מה? מה זה?!" קולה עלה לטונים גבוהים "זה דוכן לבעלים מכים או מה? לנשים מוכות? לא הבנתי מה זה הדבר הזה, זה לא חוקי, להרביץ, שתדע לך."
"חוקי - חוקי, בטח חוקי וגם כיף לנשים, הן נהנות מזה." הוא הסביר לה בגאווה "רק שמונים שקלים."
"נהנות מזה?! מה? מי? מזוכיסטיות?"
"כן-כן, בדיוק, מאזוכיסטיות." הוא התמוגג.
"רק רגע," ברגע שהמילים יצאו מפי בנימה של הבנה מבטה של רעות מתמקד עליי "זה דוכן של סאדו-מאזו?"
"כן-כן, בדיוק, סאדו-מאזו." הוא אמר.
"מה זה סאדו מאזו?" שואלת רעות, המומה.
"זה... משהו שקשור ליחסי מין" כיווצתי את מצחי כביכול מנסה להיזכר, "החבר'ה בצבא דיברו על זה קצת, זה איזו טכניקה או משהו כזה."
"איך הדבר הזה קשור ליחסים?" היא הביטה בשוט, העבירה מבט על החבלים ושאר האביזרים, "אוי, זה פשוט דוחה." ליבי התחיל ליפול.
היא הביטה לעברי, חיפשה אישור בדיעבד להרגשותיה, "זה פשוט מגעיל, נכון? גועל נפש, לא תארתי לעצמי שיש דברים כאלו, איכס."
"אולי מסבירים על זה בהדרכת כלות-חתנים?" משכתי בכתפיי "לא יודע, אולי"
"בוא נלך, גועל נפש, לפחות הדוכן שלך בצד, אני מצטערת שבכלל הגענו הנה." היא אמרה.
"או-או, לא צריך לפחד, גברת, לא חייבים ישר חזק-חזק, טוב? אז לא שוט, אולי אזיקים? חבל?"
"אני לא פושעת שצריך לאזוק אותה, תעשה לי טובה ותשאל אנשים אם הם רוצים לפני שאתה מציע דברים דוחים כאלו, טוב? אני אישה נורמלית ולא מעניין אותי הסטיות הללו, אם תתקרב אליי עם שוט אהפוך לך את הדוכן-"
"ומה עם בעלך?"
"גם אותו לא מעניין והוא לא בעלי עדיין, מספיק עם זה, גם אותו זה לא מעניין-"
"ואם כן?" כמו שביקשתי ממנו, הוא יסודי, אני חייב לדעת את האמת.
"אם כן?" היא איבדה את הסבלנות בשלב הזה "אם כן אז זה לא בעלי, פשוט וקל."
יותר ברור מזה לא יכולתי לבקש, החבר -שרעות כמובן לא ידעה שהוא חבר- התנצל עמוקות ואנחנו הלכנו, החוויה הסעירה אותה, היא רצתה לשכוח מזה מייד, אכן, מאשר יגורתי בא לי, שיערתי שיש אחוז מסויים באוכלוסיה שנמצא בקצה השני שלי, דחייה מוחלטת מכל זה, למה, אלוקים, למה דווקא היא, למה דווקא אני, למה בדבר המרכזי הזה אנחנו שתי קצוות שלא יכלו לחיות יחד באמת.
המשכנו לדבר על זה, בעדינות, תוך כדי הטיול האחרון ההוא, הראיתי חוסר דחיה, זה הספיק, הרתיעה שלה הייתה חזקה מאוד, מכאן, כבר היה ברור לנו בעומק ליבנו שהקשר מתחיל להיפרם טרם הודק בהצעת נישואין, כעת נשאר רק לפרום אותו בעדינות, שכל אחד יוכל ללכת לדרכו, בפגיעה קטנה ככל האפשר.
איתי לא יהיו לה חיים טובים, וגם אני לא הייתי יכול לחיות כך לאורך זמן.
למה אלוקים עשה לי את זה? ולה? הלוואי וידעתי! אני מאמין שיש אלוקים, אני מאמין שאדם לא יוכל לתפוס את חוכמתו, ואני מאמין שטובו הגדול מתפרש כאן, לעיתים קרובות, כרע.
חלפה בי מחשבה קלה, ייתכן שההנאה מסבל שקיימת באנשים מסויימים קשורה לסבל שאלוקים מעביר את בני האדם על הארץ? אולי בעומקנו, זה טוב לנו, משום מה?
בכל מקרה, לא לרעות.
זה כאב לי, זה שרף אותי, אבל אני חזק, אני מבין.
עשיתי את הדבר הנכון, הידיעה מילאה אותי שלווה.
הייתי שלם עם עצמי, שלם באמת, מלא שלווה.
גם כשרעות, עם העיניים הכחולות, התחתנה עם אחר.
ואני נשארתי לבד.
ועם אביזרים שקניתי לצורך הניסוי, הרבה אביזרים, בכמות שמילאה דוכן קטן, שמרתי אותם, חבואים היטב, מחכים ליום שבו לא אהיה לבד.
