"איך היה לך השבוע?"
"מתיש, נפשית."
"מתיש?"
"מכירה את זה שקורה לך משהו לא נעים, ושעות אחר-כך המוח שלך עדיין חושב על זה מכל זווית אפשרית? מה עשית לא נכון, מה עשית כן נכון, מה היה אפשר יותר טוב, מה באמת היה כדאי לעשות, החיים ממשיכים אבל יש איזה חלק במוח שעדיין כאילו... חי שם, לא מוכן לשחרר. את מכירה את זה, מן הסתם, זה קורה גם לך, זה קורה לכולם."
‐----------------------
"אלוקים, תעזור לנו, אלוקים, בבקשה." אמא מתפללת, זה מפחיד אותי, גם בלילה של הפרעות אמא התפללה, בלילה ההוא שאבא נרצח בידי ההמון המוסת, אלוקים דרכיו נסתרות, אני מתבוננת כמכושפת בספינה הענקית ששועטת לקראתנו, כגובה שמיים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם, אמא התפללה בלילה ההוא, אבל ה' התיר להמון לפגוע, לרצוח, לגרש, אמא מתפללת, וגם עכשיו ה' מתיר לשודדי הים לפלוש לספינה הדלה שקיוונו להימלט בה, שרידי המשפחה, אימי ואני.
השודדים התאכזבו קשות מהרכוש הדל של הנוסעים כולם, הוא לא הצדיק את הקרב בעיניהם, אף שהיה קצר, מספר גברים צעירים ניסו להלחם, נער אחד שלף פיגיון, ראיתי אותם גוררים אותו לספינה שלהם, על מה שיעשו לו כבר לא העזתי לחשוב.
את שפת הפולשים הבנתי מעט, וידעתי שאימי מבינה אותה היטב, הם מאוכזבים, זה ברור, אמא מחווירה כשראש השודדים מצביע עליי, איני זקוקה לידיעה מלאה של שפתו, לחרדתי, באותו רגע, לצד ההבנה הנוראית, שמחתי שאימי המתפללת אינה נאה כבעבר- השנים וצרותיהן, ובעיקר הדמעות - כיערו את פניה היפות ושיוו לה מראה זקן בהרבה, שמחתי, השודדים יניחו לה לנפשה.
תחת זאת, הפרס שלהם, השלל, הוא אני.
שודד צעיר וחסון ניגש אליי, כל-כולו אומר כוח ובעלות, ובידיו חבל ארוך וגס, הוא קושר את פרקי ידיי מאחורי גבי בקשר מהודק מאוד, פי נחסם בבד מתוח עד כאב, כשהם מובילים אותי לספינתם משהו גורם להם -אולי הדמעות?- להתיר את הבד מפי, לא קללות אמרתי, רק בכי ואנחה יצאו ממני בלילה ההוא, והבכי... שימח אותם, נראה היה לי שהם התענגו עליו במיוחד.
------------------------------
"מכירה, כן, בטח מכירה, הבוקר רבתי עם מישהי בחדר אוכל, שעות אחר כך מצאתי את עצמי חושבת על זה, מריצה סימולציות על מה שקרה, מה אני אמרתי לה, מה היא אמרה לי, ואז מה אני החזרתי לה, ואז מה היא החזירה לי... כאילו הנפש מנסה להתמודד עם הפגיעה, העלבון, ולא כל-כך יודעת איך..."
-----------------------------
אהבתי אותה, אהבתי אותה באמת, תחת חופה ובנוכחות כל נכבדי הקהילה, קידשתי את הנערה טובת העיניים שתהיה מיוחדת לי, מקודשת, מקודשת רק לי.
סלחתי לה, על אף הכאב הבל יתואר שהסבה לי כשזינתה תחתיי, סלחתי לה אף שתפסתיה בשעת מעשה מנאפת עם גבר זר, סלחתי לה, בכאב, כשנאסרה עליי, הנערה טובת העיניים שהייתה לי לאישה זינתה עם זרים, ואני, עד סוף ימיי נשאתי איתי את הכאב.
-----------------------------
"פשוט מדמיין כאילו זה קורה שוב ושוב, ובכל פעם אני מתנהג בצורה שונה, זה די מוזר, כאילו הנפש מנסה לשנות את מה שהיה. אצלי, לפעמים זה נרגע כשאני מדמיין סוף טוב למה שקרה, או סוף מוצלח יותר, ממש חווה-רגשית ונפשית- את כל האירוע, אבל הפעם יוצא כשידי על העליונה, כביכול."
"אולי זה קשור לגלגולי נשמות..."
הוא מחייך למשמע אוזניו, בעבר חשבו שלא שייך שנשים תלמדנה גמרא, ובימינו הן לומדות קבלה.
--------------------------
ולא ידעתי מדוע.
כמובן, ידעתי שיש גברים שלא מסוגלים לשלוט בתאוותם ותחת זאת שולטת היא בהם, גברים שלא מסוגלים לכבוש מעיינם עד שישאו אישה, ואולי גם אחר כך.
עבדתי בפרדס כשכירת יום, ולא תיארתי לעצמי שמאן דהו יבצע זממו בי לאור יום, וודאי שלא עומרי בן יהושפט, הבחור החסון, בנו של בעל הנכסים העשיר, לא חשדתי מעולם שהוא מאותם גברים שתאוותם תשלוט בהם תחת ישלטו הם בה.
אילו הייתי מאורסת, הוא היה בן עונש מוות מידי הסנהדרין.
אילו שאר עובדי הפרדס היו קרובים יותר, אולי היו שומעים את זעקותיי מהר יותר ומגיעים מהר יותר.
אבל לא הייתי נערה מאורסה, וזעקותיי לעזרה לא נענו בזמן, בחורים ובתולות שעבדו כמוני כשכירי יום מצאונו לאחר מעשה, האמיצים שבהם העידו בבית הדין על המעשה שנעשה בי, וזקני העיר, הדיינים מלמדי תורת ה', שפטו אותנו לפי תורת האלוקים אשר ניתנה לנו בסיני.
"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפסה ושכב עמה ונמצאו, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאישה תחת אשר ענה, לא יוכל שלחה כל ימיו."
לא הופתעתי מפסק הדין, למעשה, ידעתי שכך יפסקו, בילדותי, שלא כשאר הנערות, לימדני אבי את תורת ה' היטב-היטב, הכרתי את הפסוקים הקדושים על-פה, לא הייתי נערה טובת מראה, ואבי ידע שבני התורה יבכרו נערה יודעת ספר תחת טובת מראה כסילה, רק לאחר ימים, הבנתי שבעלי התקשה לכבוש את יצרו כלפיי בעיקר בעבור חוכמתי ולא רק בעבור יופיי המועט, את חמשים הכסף שילם לאבי ואף יותר, עמדה לי הרשות לסרב לנישואין עמו, אך כאשר דיבר על ליבי, היו בפיו דברי טעם - אם לא אתרצה בו כבעל, אתקשה למצוא בעל ראוי שיחפוץ בנערה אנוסה, וגם מאתיים כיכרות כסף לא יבטיחו לי חתן ראוי.
ואמר שידע, שהתבונן בי והבין מפניי, שחוששת אני שמא לא יחפצו בי מפני מיעוט יופיי, ואף אם ישאני גבר, חששתי שמא ימאס בי, על כן הייתי צנועה, ולא יכל לשלוט ביצרו בפני נערה חכמה וצנועה, ואמר דברי טעם, אם אנשא לו אזכה בשלווה, שהרי גם אם ביום מן הימים ימאס בי, אין הרשות בידו לשלחני.
נישאתי לו, סלחתי לו, אהבתי אותו.
והוא לא מאס בי עד סוף ימיי.
------------------------------------
"אוהבים לספר הרבה שטויות כאלו, את יודעת, צ'יזבאטים, רוח הרפאים שקופצת מהגג ומשחזרת את המוות שלה, או רוחות של אסירים שמתו בוכות בלילה בתאי הכלא שננטש מזמן, כאילו רוחות של אנשים שעזבו את העולם בנסיבות טרגיות חוזרות לפעמים ומשחזרות את מה שקרה להן."
"אולי זה לא שטויות." היא אומרת "הרי ראית בעצמך שיש חלק בנפש שמנסה לשחזר אירועים כואבים, אולי..."
"שטויות" הוא אומר אבל ברור לשניהם שיש בו יותר פחד מלעג, הרבה יותר פחד.
"אתה יודע, הייתה עבדות פעם" היא אומרת "והיו מצבים שאישה השיגה מעמד של בעלת בית, בעלת עבדים... ואם תחשוב על האפשרות של גלגול נשמות... והחלק בנפש שמנסה כל הזמן לחוות חוויות שלילות מחדש, אבל באופן שונה... מרפא... אפילו משלים..."
"אז למדת גם קבלה, גם פסיכולוגיה וגם היסטוריה, אין ספק, את שולטת בחומר..." עיניה מזהירות אותו בלי מילים, הם סיכמו לא להשתמש בשפה מחשידה מדי, אבל הוא רואה בעיניה שהיא אוהבת את הדרך היצירתית בה הצליח לפנות אליה בתואר שלה, בצורה שאיש לא יחשוד לעולם באמת.
