אתמול בלילה, במיטה, המחשבות שלי זרמו לכל עבר כרגיל, האם היה משהו חריג בלילה? לא, ביום? לא... ביצעתי כמה מטלות שקשורות לניירת, טיפלתי בעניין אחד או שתיים, למדתי, ו... חטאתי, כמו כמעט כל יום, כרגיל, הכל כרגיל.
והלילה... האם זה קורה כל לילה, אבל אני שוכח מייד?
"היי, חכה לי, ממה אתה בורח?"
"מי את...?"
"באתי להיות איתך, אני רוצה להיות איתך, הרי יש לשנינו סוד... אתה נהנה מדברים מוזרים קצת... נכון? גם אני..."
לרגע אני רוצה לומר לה שאני לא יודע על מה היא מדברת, אבל נרתע מייד מהאפשרות לשקר.
"אני..." מתבונן בה, ומשהו בלב שלי זז, הערפל סביבה... זוהר.
"ששש..." היא לוחשת "אסור שמישהו יידע, נכון? אתה חייב לשמור על זה בסוד, שאף אחד לא יידע... אתה כמוני, מסתיר, מפחד, אבל עדיין רוצה... אין סיבה להסתיר, אין סיבה שתישאר רעב..."
"מי את?!" משהו כאן לא בסדר, קשה לי להרגיש את הגוף שלי, אני לא יכול לזוז.
מושלם, מושלם מדי, "מה את?"
"אני שלך." היא אומרת בקול מקסים ומושלם, ליבי מפרפר, "אני באמת שלך, באתי בשבילך..." היא מתקרבת אליי, אני נאבק לזוז, אבל בד בבד, בתשוקה שלובה באימה, נמשך אל הדמות היפה, הזוהרת, המושלמת.
"אל תיאבק." היא מחבקת אותי "לי חיכית, אני הצד השני שלך, אני המתנה שאלוקים שלח לך, תאהב אותי..."
מטלה, לא מתנה.
עונש, לא קודש.
שקר.
כך זה לא יקרה לעולם, לא לסוטה כמוני.
אני צורח.
"מה אתה עושה...?!" היא מתרחקת ממני, "אתה תעזוב אותי!"
אני מתבונן בה, בכוח מנסה להבין מה היא.
"אני לא רוצה להיות איתך." אני ממלמל בקושי.
"מה?!" היא תובעת לדעת "אתה חייב להיות איתי! אני הטוב, אני האמת, אני האשליה שאתה צורך כדי להמשיך ולחיות!"
זהו זה, זה מה שהיא, חשדתי בזה מההתחלה, האשליות שצרכתי בזמן הערות, הן באות אליי בחלום הלילה, לענות אותי, ללעוג לי, לתקוע בי את סכין הזיכרון, את להב הידיעה שלעולם מה שאני צריך יישאר חלום.
או סיוט.
תתעורר, תתעורר, לא זה מה שחשבת שיקרה.
"אתה לא יכול להתעלם ממני! אני צריכה אותך!" עכשיו היא נראית כמו נערה שכבולה בשלשלאות למיטה. אני עוצם את עיניי, חזק, אם רק אחכה מספיק זמן...
"חיפשת חצי שני! הנה אני!" אני מתאמץ בעיניים עצומות ומצליח, מדמה לשמוע הדי צחוק עבה בקולה.
להתעלם, להתעלם, בסוף זה... למתי כוונתי בכלל את ה...
זהו זה, אני שומע צלילים מוכרים, תכף זה ייגמר.
"חכה..."
'זה' מבין שהזמן שלנו ביחד עומד להסתיים.
"אתה יודע מי שלח אותי להציק לך...?"
"אני... אני חושב שכן..." הצלילים, תתרכז ותצליח לברוח.
"כן... זה בדיוק מי שאתה חושב."
"לא הבנתי, למה, מעולם..." קולי נשנק, "אין לי איך להתמודד, לא באמת, מה יכולתי לעשות..."
הרעש... אני זז במיטה, נו...
"אין מקרה בעולם, האלוקים רצה להיטיב בעולמו, זכור זאת, אדם..."
הצום, זה יחליש אותו, לפחות במהלך היום, אני יודע, בדקתי.
היום, אולי אשאר טהור, אבל זה זמני, תמיד זמני, היום אשאר טהור.
ובלילה?
להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך... בלילות, במיוחד בלילות, במיוחד בלילות כאלה.
לא התעוררתי בצרחות.
התעוררתי בעייפות, כרגיל, עוד יום של יצירה אלמונית וסוד שאני חייב להסתיר, כרגיל, הכל כרגיל.
הבטתי מחוץ לחלון הבית, עדיין חשוך, שם בחוץ, הבוקר טרם גירש את האפלה, זה יקרה, אני מאמין.
הבטתי אל ליבי, תשוקות וסודות, ייאוש ותקווה, אהבות ותאוות מעוותות.
עדיין חשוך, שם בפנים.
"זכור את אלוקיך, אדם."