"תסביר לי למה זה לא סבל."
"כי זה פשוט לא." הייתי חסר אונים, רגש שלא חשתי לעיתים קרובות, זה לא מצא חן בעיניי.
"שוב." הוא אמר.
איילה נופלת תחת טפרי לביאה, איש על אופניו מאבד איזון ונופל בחבטה לאדמה, אישה אוחזת בידה מכתב פיטורין ועל פניה מבע צער.
יבבות, אנחות, צעקות, בכי, משהו בי מתכווץ.
הוא לא מראה לי תמונות... זה גם לא סרטונים... מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה... סוג של אשליה? הולוגרמה? הדברים חיים מול עיניי.
חוויה רביעית, נערה עומדת במרכז חדר חשוך למחצה, ידיה כבולות גבוה מעל ראשה ופיה חסום, על פניה מבע פחד.
"זה דווקא לא מסב לך צער." ציין האיש ברשמיות יבשה.
שיט, מה לעזאזל, לא אמרתי מילה, בקושי זז שריר בפניי, איך...
"הנפש שלך מגיבה בצורה חיובית לחוויה הזו, למרות שהחוויות האחרות עוררו בה תגובה נורמלית של צער וכאב."
הוא... הוא לא קרא את המחשבות שלי, לא בדיוק, "הוא" ידע לקרוא את הנפש שלי, איכשהו.
"ושוב." הוא אמר.
גבר חולה שוכב במיטת בית חולים, ילד בוכה בכיתת לימוד ריקה, נערה קשורה על מיטה-
"מה דפוק בך?" הוא שאל בבוטות.
"אני סאדיסט." עניתי בישירות, מהמותן.
"סאדיסט פירושו נהנה מכאב של אחרים... אבל אתה לא בדיוק נהנה מכאב של אחרים... למעט מקרים מסויימים מאוד, כולם נלקחו מהמציאות שלך, אגב."
רמז, הוא לא מכאן, זה בטח חלום, ניסיתי לשכנע את עצמי, חלום שמרגיש אמיתי כמו חלום מוצלח במיוחד, זה הכל, אין אפשרות הגיונית אחרת.
"אתה לא סאדיסט."
"אני כן, יש עוד משמעויות למושג הזה, ומה אתה בכלל?" ישבתי לכיסא, שום דבר שנראה לעין לא הגביל אותי, אבל הרגשתי שלא אוכל לקום מהכיסא ללא רשותו של האיש המסתורי, פניו בחושך חלקי, ואיני מצליח משום מה למקד מבטי עליו, מוזר.
הרגשתי אותו מתלבט, מזווית עין ראיתי שהתבונן בי ארוכות.
"מה אני... המילה הקרובה ביותר בשפתכם לזה היא תלמיד, סטודנט, מתמחה בלימודים ביצועיים מסויימים..." הוא הסתבך, "לא משנה, אדם, תסביר בבקשה, אתה סאדיסט או לא?"
"אמרת כבר בעצמך שאני לא." התגריתי בו, בשלב הזה כבר האמנתי בלב שלם שאני חולם.
"אתה לא," הוא חזר להישמע רשמי ויבשושי "לא "כיף" לך לראות אנשים נפצעים או נפגעים בצורה אחרת... אבל אתה כן נהנה מסבל מסויים, למה? מה משותף לזה? איזה סוג של סאדיסט אתה?"
"סאדיסט מיני" אלתרתי מושג שאיני יודע אם הוא קיים, אם לא, אז שיהיה, מעכשיו הוא קיים, "אני נהנה מכאב מיני, לא מכאב..." אמיתי? לא, גם הכאב שאני נהנה ממנו הוא אמיתי לחלוטין וגם מגוון, כאב פיזי, כאב נפשי, השפלה, החפצה, הכנעה... זה חייב להיות אמיתי בצורה מסויימת, אחרת זה לא מספק.
לרגע החסרתי פעימה.
מה בעצם ההבדל בין חוויות הכאב האנושי?
מה ההבדל בין כאב מיני לזה ש... לא?
מה ההבדל בין כאב טוב לכאב רע?
ואיך מבחינים ביניהם?
רק רגע...
הבנתי משהו, אולי.
"תריץ את החוויות שוב" אמרתי בביטחון "והפעם אל תתרכז בנפש שלי... אלא בנפש של מושא הסבל."
איילה נטרפת, איש נחבל, אישה נפגעת כלכלית, נערה לכודה בחוסר אונים-
"מה דפוק אצלה?" תהה האיש המסתורי.
"היא נהנית מזה." לפי המבט שתקע בי, הבנתי שהפעם אני זה שקרא את המחשבות שלו.
היא פשוט נהנית מזה.
"ככה זה כל הנקבות במציאות שלכם?"
"ממש לא... ככה זה כל הנקבות בראש שלי."
"אז אתה..."
"סוג של סאדיסט, דיברנו על זה."
"וזה לא בדיוק סבל כי..."
"כי יש דבר כזה מזוכיזם, הנאה מסבל."
"מעניין" הוא אמר, "איך אתה מסביר את התופעה הזו?"
משכתי בכתפיי, "יש כל מיני כיוונים, סיבות ביולוגיות, נפשיות, רוחניות, אפילו מיסטיות..."
"אנחנו נדבר על זה בהמשך."
"איזה המשך? לא יודע מי אתה בכלל." ולא יכלתי לראות את פניו, זה הרגיש כמעט מפחיד, רק כמעט.
"המחקר רק התחיל."
"ומי אמר לך שאני מסכים להשתתף בו?"
"אה..." היסוס, "בגדול, מכיוון שאתה מנסה להבין ולחקור, זה נתן לי הרשאה לגשת אלייך לצורכי המחקר שלי."
"רק כי אני מנסה להבין מה אני?"
"תראה, אישרו לי להשתמש בך כשותף מוגבל, גם לנו יש אתיקה."
"יופי." מתי אתעורר מהחלום הזה? "אני רוצה, שותף, שנחקור גם..." כמה שאלות שמאוד מעניינות אותי "האם אלוקים קיים, ומדוע הוא ברא את העולם?"
הוא צחק.
"ראית בעצמך שלסטיות שלך יש צד שני, מתאים, משלים, זה נראה לך מקרה?"
"נראה לי שיש הרבה סטיות שאין להם צד שני מעשי כמו לנו, BDSM זה סטיות עדינות יחסית." אני לא מוותר על שאלות קשות.
"אתה צודק, אבל נצטרך לסיים, בועת הזמן הזו עומדת לפקוע, אנחנו עוד נחקור, אתה ואני, על הנפש הסוטה שלך, על המציאות המורכבת שלכם, אפילו ננסה להבין קצת את האלוקים."
"מה? מתי?"
"הזמן לא רלוונטי... וזהו לבנתיים."
"רק רגע!" הייתי חייב לשאול אותו, החוויות, הנערות... הן הבעירו בי את האש המוכרת, חלום או לא, לא אוכל להתאפק זמן רב, תכף אהיה בעצמי בסוג של בועה, ענן, של חטא, "אני חייב לדעת!"
"מהר בבקשה."
איך אנסח את זה?
נאלצתי לחשוב מהר... "עד כמה אלוקים כועס על חטאיי?"
"אפילו אני לא יודע." הוא ענה בפשטות.
לא תשובה מעודדת במיוחד, אבל משום מה, היא הרגיעה אותי.
אולי כי רגע לאחר מכן ראיתי והצלחתי להתמקד בפניו, פניו נראו מוכרות מאוד.
והוא חייך.
"אנחנו עוד ניפגש, אבל זהו לבנתיים."