פרק 1: תקווה ותמימות
"טליה?" היא שאלה, המומה, "מה זה?"
טליה הסתובבה בחדות, מבטה היה מלא כאב, פניה אדומות, "שום דבר, אמא, אני רק לא מרגישה טוב."
"טליה..." היא ניגשה אליה לאט, טליה התנשמה, היא חיבקה אותה, "מה ניסית לעשות?"
היא לא ענתה, רק בכתה.
מעל כתפה אימה נעצה מבט רציני בשולחן העמוס.
"אבא ואני נשארים כאן" היא לחשה לה "עד שנהיה בטוחים שאת בסדר"
"אני בסדר" היא אמרה מייד, קולה החנוק העיד אחרת
אימה נתנה בה מבט ספקני ועצוב.
"באמת" היא התעקשה, "באמת, אל תישארו בבית בגללי, גם אני לא נשארת, זהו, אני מתלבשת והולכת לאולפנה"
אימה לא זזה.
"הנה!" קולה עלה, היא קמה מהכיסא, "תראי, אני עושה את זה, תראי"
היא הסתובבה בחדר הקטן, אספה בגדים וצעדה איתם למקלחת, אימה עצרה אותה, היא נכנסה לחדר המקלחת לפניה, פתחה את המגרות, את הארונות, ואז יצאה והחוותה לה להיכנס.
כשהיא יצאה, שולחן החדר היה ריק, והייתה לה הרגשה שהיא לא תמצא את תכולתו בשום מקום בבית.
היא לקחה את התיק, ויצאה לסלון.
אביה ואימה עמדו שם, בחנו אותה, היא שטפה פנים, ומלבד אדמומיות קלה בפניה וסביב עיניה, לא נותרו סימנים.
"אני אקח אותך לאולפנה" אביה אמר "אימא כבר מאחרת לעבודה"
"העבודה תחכה" אמרה אימה מייד, "טלי, את מתקשרת אליי דבר ראשון בהפסקה הראשונה, בסדר?"
טליה הנהנה ולא הוציאה קול.
------
כעבור מספר שבועות
"היא חזרה מהאולפנה?"
דליה הביטה בבעלה שנכנס זה עתה לביתם.
"כן," היא אמרה, "אבל היא לא כאן"
"לאן היא הלכה?" יהודה שאל.
"היא בסדר" דליה ענתה לאט, "דיברתי איתה; היא לא תנסה לעשות את זה שוב"
"זה לא מה ששאלתי!" יהודה הניח את תיקו בחבטה על השולחן, "לאיפה נתת לה כבר ללכת? דליה, אם התשובה היא לא פגישה עם פסיכולוג-"
"-זו לא פגישה עם פסיכולוג"
"-או פסיכאטר-"
"-גם זה לא"
"- אז אני - מה? מה זה?"
"סוג של קבוצת תמיכה, אני חושבת, משהו חצי ספונטני, אבל אני לא בטוחה"
"איפה זה? מי המארגנים?"
"אני לא יודעת, היא לא הסכימה להגיד לי"
"אז פשוט נתת לה ללכת!"
"כן"
"את חסרת אחריות!"
"לא, אני מבינה את הילדה שלי, היא אמרה שזה מפגש קבוצתי, ושזה חשוב לה, ושהיא לא יכולה לפרט, ואני בחרתי להאמין לה, היא אמורה לחזור קצת אחרי הערב"
"איך את יכולה להיות בטוחה?"
היא שתקה.
-------
"יש לך בית ריק?"
"דירה" גיחכה מיכל "לעשות מה-שמו בבית של ההורים החרדתיים שלי בשכונה הישנה שלי זו פנטזיה מעולה, אבל זה מסוג הפנטזיות שלא מגשימים, אני כבר לא שם, הצבא מסבסד לי דירה כי אני חיילת בודדה"
"את לא בודדה, יש לך אותי"
"אתה מטומטם, אבל חמוד"
"אז ניפגש?"
"אני נותנת לך הזדמנות, ועוד קלישאה אחת אני חותכת"
"הוגן"
-----
לא עכשיו, לא עכשיו!
טליה בהתה בפלאפון שלה, שנכבה לאט, מעצמו.
היא מחוברת למכשיר שלה, בטח, אבל היא לא ידעה שגם הוא מושפע ממנה.
זה לא הזמן ולא המקום, בעיקר כשעדיין לא מצאה את המקום.
מהבחורה הנחמדה שדיברה איתה בשיחת וידאו היא קיבלה מיקום כללי, מקום ציבורי, יהיו שם אנשים, זה לא מסוכן, הבחורה הדגישה לה, זה לא מסוכן, זה להיפגש עם חברים שהכרת באינטרנט, אבל זה לא מסוכן, יחסית.
טליה הנהנה ועברה את החלק הזה במהירות, סכנה לא הפחידה אותה, בעיקר שיעממה אותה, היא הרגישה אדישה לסכנה.
היא ירדה בתחנה מרכזית וביקשה כיוון מהמאבטחים בכניסה, מאבטחת אחת התסכלה עליה במבט קצת מוזר, אבל לא אמרה כלום.
טליה בחנה את בבואתה בחלון ראווה מזדמן, היא לא הייתה גבוהה, אפילו יחסית לבת, והיה לה שיער חום-אדום שהיא התאמצה בקושי עייף לסדר בקוקו פרוע, המראה הכללי דמה יותר לילדה קטנה ואבודה מאשר לבחורה בוגרת שבוחרת את מסלול חייה בעצמה.
לא אני הולכת? המחשבה עברה בה, אני באמת רוצה ללכת לדבר הזה?
היא הרגישה לרגע באמת יותר כמו ילדה אבודה.
היא התנערה מהמחשבות וחזרה לצעוד, הפלאפון שלה נתן לה כמה דקות חסד של תמונת המפה עד שכשל ושקע לחושך, טליה התרגזה, לחצה חזק על כפתור ההדלקה, הוציאה והחזירה את הבטריה, ואז הרימה את מבטה.
הרוגז התנדף, בהמשך הרחוב התנוסס השלט הצנוע:
ברוכים הבאים לשמורת ניצני חצבים
טליה החליקה את הפלאפון לכיסה אפילו מבלי לבדוק אם מאמצי ההחייאה צלחו, ונכנסה לשמורה.
דשא מטופח, עצים, שבילים, שולחן עץ פה ושם, שיחי פרחים, יונים לבנות, ציפורי דרור בגווני אפור, עורבים שחורים.
מה כבר יש לי להפסיד, הייתי מוכנה לוותר על כל מה שנשאר.
אני פשוט אלך לשם, אולי להכיר עולמות אחרים באמת ישנה משהו.
טליה שוטטה בשבילים, וכמעט לא ראתה איש, עד שבמרחק כמה מאות מטרים ראתה אנשים סביב שולחן, היא האיצה צעדיה, וככל שהתקרבה התאכזבה, משפחה עם ילדים, פיקניק, זה לא זה.
היא עברה אותם, והמשיכה ללכת עוד כמה דקות, ואז ראתה אותה.
הדבר הראשון שהיא ראתה היה השיער, שחור, שחור מדי, נראה כמעט לא טבעי, טליה התקרבה, וככל שהתקרבה, הבחינה בפרטים נוספים; איפור בינוני, שחור גם הוא, הדגיש את עיניה, בצורה כמעט מאיימת, היא לבשה חולצה שחורה קצרה וחצאית שלושת רבעי, שחורה גם היא.
היא הייתה בערך בגובה שלה, ואפילו נראתה קצת בגילה, נשענת על עץ, מתעסקת בפלאפון שלה ומעיפה מדי פעם מבטים להמשך השביל.
טליה עברה אותה, והנערה ה... מוזרה, פגשה לרגע את מבטה, היא נראתה שונה, שונה כל-כך מטליה ומכל מה שטליה הכירה, מלבד הגובה - ואולי גם הגיל - נראה שאין ביניהן דבר, שני עולמות שונים.
היא הרגישה את מבטה של המוזרה ממשיך אחריה.
די מהר טליה נעצרה: מולה השביל התפצל למזלג של כמה שבילים, זה לא הגיוני, זה אמור להיות יחסית בכניסה, כך אמרו לה, משהו על עץ עבה במיוחד שמתפצל לשני צמרות שונות.
טליה סבה על עקביה והלכה שוב, הנערה המוזרה עדיין הייתה באותו מקום, כנראה מחכה למישהו, כשטליה עברה לידה, המוזרה ניגשה אליה.
"היי" היא אמרה.
"שלום" השיבה טליה.
"ראית כאן במקרה איזה בחור, שיער חום, נמוך, רזה, נראה אבוד?"
"אה... לא"
המוזרה עיקמה את אפה "אני מקווה בשביל המטומטם הזה שהוא הלך כאן לאיבוד ולא הבריז לי"
טליה נתנה בה מבט שואל.
"זה לא דייט" המוזרה אמרה "זה פגישה באיזון מגדרי, והחלטתי לפגוש אותו שם כדי לראות איך המטומטם מתנהג כשיש עוד נקבות בסביבה, אין לי סבלנות למשחקים"
טליה התבוננה בה, "את גם כאן לפגישה הזו?"
"את מתכוונת למאנץ'? כן, אבל" היא הביטה בטליה מלמעלה למטה "נראה לי שאני ואת לא מחפשות כאן את אותו הדבר"
"פגישה חברתית כזו, ליד עץ עבה שמתפצל לשתי צמרות" אמרה טליה.
"או... קיי..." המוזרה התבוננה בה באור חדש "אז מתברר שאנחנו כן בדרך לאותו מקום, מי היה מאמין, קוראים לזה מאנ'ץ אגב, לא בדיוק פגישה, זו פעם ראשונה שאת מגיעה למאנ'ץ?"
"כן, אני טליה" טליה הרגישה כבר בנוח.
"יפה, אני מיכל, תוכלי ללמוד מהניסיון שלי"
"תודה, בכמה פגישות כבר היית?"
"כולל זאת?" מיכל משכה בכתפיה "שתיים"
טליה צחקה.
"היי!" מחתה מיכל "זה עניין של פז"ם, טוב? גם פעם אחת יותר ממך - ואני מעלייך, כמו בצה"ל, יום לפנייך מלכה עלייך"
טליה נתנה בה מבט שואל.
"אה" אמרה מיכל בהבנה מובכת משהו, עוברת במבטה שוב על טליה, שיער אסוף בקוקו מרושל, חולצה אפורה רחבה ארוכת שרוולים עד אחרי המרפק, חצאית ארוכה עד הנעליים, "לא היית בצבא"
"לא" טליה השיבה ברוגע "הייתי קרובה לעזוב ולהתגייס, באמת שהייתי קרובה, אבל זה לא קרה, שנה הבאה כנראה אני הולכת לשירות לאומי, עדיין בפנים."
"בפנים... בדת, את מתכוונת?"
"כן" טליה כיווצה את מצחה מבלי משים "וזה ש-"
"-את כאן, זה עוד צעד בדרך החוצה?"
טליה שתקה וחייכה חיוך קטן, "לא בדיוק"
"היי" מיכל שלחה אגרוף ידידותי - אבל מקצועי מדי - לכתפה של טליה, היא התנשפה בהפתעה, "אל תדאגי, נעזור לך, ובינינו..." היא חייכה חיוך רחב "אם את חושבת שאת הראשונה שהולכת בדרך הזו, מהדת לבדס"מ, יש לי חדשות בשבילך, את טועה, אוי, מתוקה שלי, כמה שאת טועה"
"אז אמרת שאת מחכה למישהו?" שאלה טליה פתאום.
"כן, למה?"
"בחור גבוה יחסית, שיער שחור, זקנקן, כיפה גדולה?"
"ממש לא, מאיפה הבאת את זה?"
טליה החוותה בראשה, מיכל עקבה במבטה, הבחור הלך שם, הוא התקרב והעיף בהן מבט קצר, הוא היה לבוש מכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו חדשה למראה עם סמל קרבי כלשהו.
"המטומטם שלי כבר לא יגיע" אמרה מיכל בדרך אגב "לי לא מבריזים, אני זורקת אותו"
"סליחה?" הוא פנה אליהן "ראיתן כאן איזה עץ גדול עם שתי צמרות במקום אחד?"
"מה הסיכוי" מילמלה מיכל בשקט.
"גם אתה?" תהתה טליה בקול, "אבל..."
"לא! את." צחקה עליה מיכל, "טלי קורה מבין עיניך!"
שניהם בהו בה.
"מה? אני חילוניה, לא מפגרת, זה פתגם ידוע"
"אוקיי" אמר הבחור בספקנות, "אתן יודעות איפה המקום?"
"אני יודעת, אתה יכול לבוא איתי, איך קוראים לך?"
"בן" אמר הבחור, "ולכן?"
"אני מיכל, וזו..." היא הפנתה מבט לטליה.
"באתר אני רשומה בתור 'ריבה אדומה', הגעת לפגישה דרך האתר, נכון?"
"כן," הופתע בן "לא חשבתי להסתיר את השם שלי-"
"פגישה עם אנשים שהכרת רק מהאינטרנט, צריך איזה אמצעי זהירות, לא?"
"הגיוני" הוא הודה.
הם התחילו ללכת, מיכל הובילה, לידה הלכו בן וטליה, "אתה דתי?" שאלה אותו טליה פתאום.
"כן" הוא ענה בנחרצות, ואז היסס, "אני מאמין שאפשר לשלב" הוא השתעל "זה לא סותר"
לטליה לא היה מה להגיד על זה.
"הגענו" אמרה מיכל.
טליה הביטה, מולם התנשא עץ שאכן היה גדול יותר מהשאר, וממרכזו הגזע התפצל לשניים עד לשתי צמרות נפרדות.
תחת העץ היו כעשרים אנשים מגוונים למדי.
הם התקרבו, וטליה העבירה מבט מהיר, היו שם שתי בנות שנראו כאילו בקושי סיימו תיכון, כמה בחורים שנראו באמצע שנות העשרים וישבו סביב שולחן אחד, כמה אנשים ונשים בוגרים יותר ישבו בחבורות קטנות וניהלו שיחות ערות.
בחור גדל מימדים בעל רעמת שיער חום וחולצה צמודה ניגן בגיטרה, הוא הביט בהם כשהם הגיעו, הניח את הגיטרה וקם לקראתם, "היי, מה נשמע? תנו לי לנחש..." הוא העביר מבטו על טליה, מיכל ובן, "לא, אין לי, באתם ביחד?"
"במקרה" אמרה מיכל מייד.
"אה, את מיכל, נכון? ואתם בטח 'ריבה אדומה' ו'בן', אני צודק?"
"כן"
"מישהו רשום איתך, מיכל-"
"הוא הבריז, זרקתי אותו"
"אה, טוב, מצער לשמוע"
"אולי תמצאי כאן מישהו חדש" הוסיפה בחורה תמירה וצהובת שיער שנעמדה לידם, "אני נעמי"
"איתך דיברתי!" פלטה טליה.
"נכון" נעמי התבוננה בה בשעשוע "פעם ראשונה, אה? תהני מתוקה"
מיכל משכה את טליה לאחד השולחנות, וטליה נדהמה באיזו קלות היא פיתחה שיחות, הן הסתובבו ביחד ולחוד והיכרו, איש אחד סיפר מול קבוצת מאזינים על זוג דתי-בדסמ"י שהוא מכיר אישית, "היא נשלטת, הוא שולט, שום דבר לא בולט לחוץ, בחיים לא הייתם מנחשים"
"לכל דבר יש מחיר" אמר בן משולחן סמוך, "כל סוד מתגלה בסוף, ומה אז?"
"מעניין שאתה שואל" אמר האיש, "זה חלק אחר של הסיפור; האמת שמישהו גילה, מישהי ליתר דיוק, הבת המתבגרת שלו, בטעות מוחלטת מן הסתם"
"וואו" אמרה אחת הבחורות, "חתיכת טעות, איך לעזאזל הבת שלהם גילתה את זה? היא לא... אה... לא גילתה ככה, נכון?"
האיש הניד בראשו בחיוך קטן, "היא כן, הבת התיכוניסטית לו פתחה להם בטעות את הדלת כשהם היו בדיוק באמצע סשן, ואשתו הייתה בלי בגדים, קשורה לכיסא, פה חסום, הכל"
"איזה קטסטורפה" הפטירה הבחורה "ומה הם עשו?"
"זה לקח להם שעתיים, אבל בסוף הם הצליחו להרגיע אותה, ואחר כך, באמצע הלילה, הוא ישב איתה והסביר לה בצורה בוגרת והגיונית מה היא ראתה, מה זה אומר, וזהו" האיש נשען לאחור "היא קיבלה את זה יפה דווקא"
לנוכח הבעת הספקנות שעלתה על פני כמה מהנוכחים הוא הוסיף "אני לא מכיר אותה, יש מצב שהיא גם חטפה טראומה לכל החיים או משהו, כן? אבל כנראה שזה לא המצב, הסבירו לה בהיגיון, והיא הבינה, בגדול."
"אולי היא הפכה לבדסמי"ת בגלל הטראומה" זרקה מיכל, בן צחק, כמה אנשים אחרים צחקו גם.
טליה מצאה את עצמה עונה לשאלות ומספרת על עצמה, זו הייתה חוויה מוזרה, אבל המוח האדיש של טליה התעורר קצת לנוכח העובדה שהיא מספרת לאנשים זרים על היותה דתיה, ובדסמי"ת, מאיזה צד? נשלטת בעיקר, אבל קצת מתחלפת, וכן, בעיקרון היא מתכוונת להישאר דתיה, לשלב איכשהו בין העולמות.
על השאלות והספקות לא דיברה הרבה, ועל מה שכמעט עשתה לפני פחות מחודש לא דיברה בכלל.
בין לבין היא הספיקה לשמוע את מיכל ובן, מיכל התבררה כחיילת סדירה בחופשה, שאוהבת ושונאת הרבה דברים, יש לה קעקועים, והיא רוכבת על אופנוע, (כלומר רכבה, עד שאחד מהחברים שלה שאל ממנה את האופנוע, רכב בלי ביטוח ועשה תאונה לא קטלנית, החבר כבר לא חבר, האופנוע כבר לא אופנוע) גם בן התברר כחייל סדיר, בשונה ממיכל הוא עדיין לוחם במסלול, ובדיוק נמצא בחופשת רגילה שבין טירונות לאימון מתקדם, לאט לאט, טליה מצאה את עצמה חושבת על בן יותר ויותר, ומשתהה עליו במבטה לעיתים קרובות.
"בן כבר החליף איתך מספרים?" מיכל פתאום באה מהצד.
"לא"
"את מעוניינת בו? את חושבת שזה יכול להתקדם איתו?"
"אני לא יודעת, הוא חמוד, ואני בקטע שלו, ברור, אבל בחיים לא עשיתי כזה... "
"כזה מה? את הנשלטת שלי, שכחת? תעשי מה שאגיד"
"נו, ברצינות, תיראי, בחיים לא עשיתי כאילו -"
"- גם אני רצינית, רוצה שאקלר אותך עכשיו מול כולם? כבר הבאתי קולר, את תעופי עליו-"
"אה, מיכל, אני חושב שריבה מרגישה לא בנוח עם זה" אמר קול גברי.
"בן!" נשנקה טליה, "לא שמעתי ש-"
"קוראים לה טליה" אמרה מיכל בטבעיות.
"מה את עושה?!" נזעקה טליה
"חמודה מתוקה, את רוצה אותו, ממש אמרת את זה, וגם אמרת שאין לך מושג איך עושים את זה, אז הנה השיעור הראשון: שידע איך קוראים לך קודם כל, הוגן?"
"הוגן, בעצם, הגיוני" הסכימה טליה.
"שם יפה" אמר בן, "מה קרה לפאלפון שלך?"
טליה החזיקה בפלאפון הגוסס שלה בעצבנות, מנסה להדליק מחדש בהיסח הדעת "הוא בסדר, הוא קצת לא מרגיש טוב" היא מלמלה, מובכת.
"אפשר לנסות?" בן הציע "לפני הגיוס עבדתי במעבדה, יש לי קצת ציוד בסיסי כאן."
"תודה לך" אמרה לו טליה כשהוא פירק במיומנות את המכשיר על השולחן ופצח בניתוח מציל חיים.
"את ומיכל מכירות מהבית?" הוא שאל בדרך אגב.
"טליה היא הנשלטת שלי" השיבה מיכל בטבעיות.
טליה התנשפה בהפתעה ותקפה.
מיכל צחקה והסיטה בקלות את האגרוף החלוש של טליה, "מתוקה שלי, לא ככה נותנים אגרוף"
"היא צודקת" בן העיף מבט בעודו מחלץ חלק תקול מקרבי המכשיר "התנועה חייבת להיות של כל הגוף, כשרוב האנרגיה מגיעה מהמותניים"
"אני לוקחת אותך בקרב מגע" התגרתה בו מיכל.
"תאורטית זה יכול להיות, לעולם לא נדע" הוא אמר והושיט לטליה מכשיר דולק ומתפקד "אני שומר נגיעה"
"באמת?" שאלה מיכל, "אה, אתה מהדתיים האלו, אוף איתך" היא פנתה לטליה "כולו שלך, מותק"
טליה נבוכה, גם בן נבוך.
"תני לו קצת זמן לחשוב על זה, והוא ישלח לך הודעה ויציע לך לצאת, ובדייט כבר תראו אם אתם מתאימים"
"טוב, זה נשמע בסדר" אמרה טליה "אבל מאיפה יש לו את המספר שלי?"
"זה קל, הוא התקשר לעצמו דרך הפלאפון שלך כשהוא תיקן אותו" בן עיווה את פניו בהפתעה ומיכל המשיכה בטבעיות "יש לך כאן עסק עם מקצוען"
"לא עשיתי את זה" אמר בן.
"מה לא?" התרגזה מיכל "הייתי בטוחה שכן, חובבן! הכל אני צריכה לעשות בשבילך?!"
בן וטליה צחקו, וטליה הושיטה את הפלאפון שלה לבן בחזרה.
"התקלקל שוב?" תהה בן.
"יאללה," אמרה מיכל תוך כדי שהיא מעיפה מבט בשעונה "חייבת לעוף, תזמינו אותי לחתונה"
"אתה חמוד" טליה אמרה לו "תתקשר לעצמך ושמור את המספר"
ההמשך יבוא...
desire
תשוקה, רצון במובנו העמוק יותר.