אני כותבת פוסט על כמה אני אוהבת שמשתמשים בי, בכל דרך אפשרית.
והוא שולח לי הודעה.
הוא שואל מה אם הוא ירצה להשתמש בי.
ואני מכירה אותו, אפילו נפגשנו. אז אני מרגישה בטוחה, ואומרת את האמת. וואללה זה יחרמן אותי ממש ואני אהנה מכל רגע.
מפה לשם השולטת שלי מדברת איתו ומאשרת לנו להפגש. ואני אצלו תוך שעה. כן, ממש כמו זונה, קוראים לי ואני עוזבת הכול ובאה להיות שימושית לגברים כמעט זרים.
אני מגיעה אליו, ואני בלחץ מטורף. הוא מחבק אותי ואנחנו יושבים לעשן ולדבר ומהר מאוד אני נרגעת.
הוא רואה את המבט הזדוני בעיניים שלי ושואל על מה אני חושבת.
אני יושבת שם, נבוכה, ולא עונה.
אז הוא שואל שוב.
"זו השאלה הכי קשה בעולם בשבילי"
"אז פחות לשאול את זה?"
אני מנידה בראשי מהר "דפנטלי לשאול את זה, זה פשוט יביך אותי בטירוף"
"נו, אז בואי נראה אותך מובכת, תספרי לי"
"רציתי שתגיד לי להוריד את השמלה שלי" אני מסמיקה אפילו יותר.
"כאן?" הוא שואל. אנחנו הרי יושבים בחלל ציבורי בדירת שותפים ריקה, והחלון שמגיע מרצפה אל תקרה פתוח.
אני מהנהנת.
"לא.. נחכה לחדר" הוא אומר, ואני נרטבת. למה? כי אני סוטה אפילו בשביל הגבר הרנדומלי שקרא לי לבוא כדי שישתמש בי.
אנחנו אצלו בחדר.
הדלת נסגרת והוא מתיישב על המיטה.
"תורידי את השמלה" הוא אומר
ואני מצייתת.
"בואי לפה" ואני באה.
הוא מתחיל לגעת בי. אני כלכך בהיי שאני אפילו לא זוכרת באיזה סדר הוא בחן ונגע בכל סנטימטר שלי, או באיזה שלב הוא הורה לי להוריד את התחתון, אבל אני מרגישה אותו עושה אינספקציה מקיפה לגוף שלי. נוגע לי בחזה, בפטמות, ובוחן תגובה. הוא מורה לי להסתובב ומעביר את היד על כל חלק בתחת שלי. הוא אומר "דוגי", ואני על המיטה שלו בדוגי, והוא מפשק את התחת שלי ובוחן את החורים שלי.
ואין דבר יותר מחרמן מכשבוחנים את הגוף שלי, בודקים אם אני שווה אפילו שימוש בי. נוגעים, גורמים לי לגנוח, משחקים, משתעשעים בי.
לפני שהוא מוריד את התחתון הוא בודק רטיבות. ואני ככ רטובה, והוא מרוצה מהעניין, ואני נרטבת אפילו יותר.
"על הברכיים" הוא אומר, ואני יורדת לרצפה.
הוא מוריד מכנס ואני רואה שהזין שלו כבר עומד.
הזין
שלו
עומד
ממני!!
מלבחון אותי, לגעת בי, להשתמש בגוף שלי. מהמחשבה על הדברים הנוראים שהוא יעשה בי ממש עוד רגע. ואני נותנת לו. נותנת לו לחשוב, ונותנת לו לבצע. וההבנה הזו, מרטיבה לי את הכוס בקטע אחר.
הוא מצמיד את הפנים שלי לתחתון שלו, מחכך אותן בזין המכוסה, ואני יכולה כבר להריח אותו. הוא מוריד את התחתון ואני רואה נוזל שקוף זולג מקצהו.
"נו, תראי לי מה את שווה" הוא מורה,
ואני נענית.
ואני מוצצת.
כמו שאני יכולה, כמו שאני יודעת.
ואני לא מוצצת יוצא מן הכלל, אבל אני מוצצת טוב, ואני מרגישה את הטעם של ה precum בפה שלי. אני מרגישה את הנוזל זולג החוצה ואני רטובה כלכך, כי זה דוחה אותי, ואני עושה את זה בכל זאת, רק כי ככה הוא רוצה להשתמש בי כרגע.
וכי הוא רוצה להשתמש בי, בכלל.
"מה אומרים?"
"תודה" אני קצת בולעת את המילה ממבוכה והתרגשות. "תודה, תודה, תודה!"
כשנמאס לו מהמציצה שלי הוא מורה לי לעבור לדוגי על המיטה. הוא שולף חומר סיכה (ואני חושבת איזה באסה, זה היה ככ מחרמן בלי) ומתחיל לזיין את התחת שלי עם האצבעות שלו.
אצבע אחת חודרת ומתחילה לזיין.
ואז שתיים
ושלוש.
"וואו, רואים שהחור שלך בשימוש", הוא אומר "הוא נפתח ממש בקלות!" וההשפלה ממיסה אותי, ואני כלכך רטובה.
הוא מוציא אצבעות ומוריד אותי למצוץ לו בזמן ששם קונדום. תודה לאל שהוא אשכרה מכבד אותי מספיק כדי לשים קונדום, הוא שומר עלי. הוא מנסה לחדור לתחת שלי וזה כואב לי והוא מוציא. מנסים כשאני בשכיבה על הגב, עדיין כואב לי, הוא מוציא.
"את רוצה שאזיין אותך עוד באצבעות?" הוא שואל.
"כן בבקשה" אני אומרת, משוכנעת שאחרי כמה דקות של משחק הוא יצליח להכנס.
ואני צודקת.
הוא מנסה שוב להכנס ומצליח.
ופאק, איך אני גונחת.
והוא מתחיל לזיין אותי בעדינות ואני גונחת בעדינות.
והוא מזיין אותי חזק יותר ואני גונחת חזק יותר.
והוא מזיין אותי אינטנסיבית ואני בקושי נושמת.
הוא משחק לי בחזה תוך כדי, ואני גונחת שאני כזאת זונה, ואני ככ אוהבת את זה.
ואני חושבת על זה שלא דיברנו באמת באיזור השנה, ועכשיו הוא קרא לי ובהתראה של רגע הוא מקבל להשתמש בי מינית איך שיחשוק.
אמ;לק - מחפשת שולטת רגישה ומודעת טראומה באיזושהי רמה (לא צריכה שתהיי המטפלת שלי, אבל כן שתביני ותקבלי את ההשפעות של הטראומה על החיים שלי ואת הקשיים שלי). אין לך מה לפנות אלי אם לא קראת את הפוסט הזה עד הסוף.
אז סופסוף אזרתי אומץ לכתוב את הפוסט הזה הגיע הזמן
אני לא כלכך יודעת מאיפה להתחיל אז אני אתחיל פשוט מלהציג את עצמי למרות שחלקכם מכירים.ות אותי כבר
אז היי, אני אוליביה. בת 24 מתל אביב. במקור מפתח תקווה עיר האורות. בחיי הוניליים אני עם המון נסיון בהדרכה והוראה כולל עבודה בבתי ספר, ו9 שנים של לימוד מתמטיקה באופן פרטי. אני מתכננת ללמוד בשנה הבאה (לא זו שמתחילה בנובמבר, זו שאחריה) תואר בחינוך עם תעודת הוראה, במטרה להיות מורה למתמטיקה לבתי ספר יסודיים :) כרגע עובדת בשירות לקוחות. בעולם הבדס"מי אני נשלטת, מזוכיסטית, נקשרת, אוהבת השפלה, החפצה, חוסר אונים, ביזאר קל, מדיקל.. קצת מכל דבר. אמונוגמית בודאות, לא יודעת עדיין אם פולי או לא, לא התנסיתי עדיין בריבוי אהבות.
אני אמשיך בלהצהיר את הדבר החשוב ביותר לגביי - אני מתמודדת נפש. כן, ממש מתמודדת נפש עם תעודות - 70 אחוז נכות ו100 אחוז אי כושר עבודה מביטוח לאומי. למה זה חשוב? כי זה משפיע על היכולת שלי להכנס לקשרים ולנהל אותם. כי זה חלק ממי שאני, מעיצוב האישיות שלי, וזה לא הולך לשום מקום. אני פוסטראומטית על רקע מיני מהילדות, מהנערות, ומאונס נוסף שעברתי לפני כ3 חודשים, ע"י מישהו ששקלתי אותו כפרטנר פוטנציאלי. המצב הנפשי שלי הוא לא תוצאה של גנטיקה גרועה או של חינוך כושל (למרות שהיו גם אישיוז בבית) והקשיים שלי בניהול מערכות יחסים הם לא תוצאה של אי כשירות שלי. כל הדברים הללו הם תוצאה של התעללות רבת שנים שעברתי, שיצרה קושי מהותי בהיקשרות ובניהול קשרים - קשה לי מאוד לסמוך ולהתמסר באמת. אבל כשאני כן סומכת ומתמסרת, אני אתן כל מה שיש לי ומעבר. באמת באמת. כל פרטנר.ית שהיה לי (ולא חסרים לי) אמר.ה שאני נשלטת ממש טובה ומתמסרת מהמם. פשוט לוקח לי קצת יותר זמן מלאחרות, ויכול להיות שיהיו יותר אתגרים בדרך ושאצטרך משהו רגיש ומכיל יותר.
אז בקיצור, מה אני רוצה לכם.ן מהחיים? אני כבר תקופה לא פעילה בבדס"מ בעקבות האונס האחרון.
ובכנות, אני מתגעגעת לזה. זה חסר לי. אני מתגעגעת ללשבת בין הרגליים של מישהי ולהרגיש בטוחה ומוגנת בשונה מהחרדה הכרונית שלי, אני מתגעגעת ללצאת קצת מהראש שלי ופשוט להיות ברגע ולשחרר. אני מתגעגעת ללסמוך. אני מתגעגעת ללציית בעיוורון מתוך אמונה אמיתית שהשולטת שלי בוחרת מה שהכי טוב גם לי, מה שהכי טוב לשתינו. אני מתגעגעת ללאהוב אהבה בדס"מית. אני מתגעגעת.
אז הפואנטה היא שאני מחפשת את האישה הנכונה לעשות את זה איתה. מישהי שהיה לה כוח ועניין לקרוא את כל הפוסט הזה ורוצה לשמוע עוד ולהכיר אותי לעומק. מישהי רגישה ומכילה, שמוכנה לקחת את הזמן איתי ולהתקדם איתי בצעדי תינוק. מישהי שתראה אותי ותשים אותי באחד מהמקומות הראשונים בחיים שלה. מישהי שיש לה זמן ופניות רגשית לקשר שליטה משמעותי. אולי אפילו משהו גם רומנטי, אני אף פעם לא שוללת את האופציה הזו. נשים מוזמנות לפנות בפרטי. גברים - אני מתנצלת, אני לא מסוגלת לסמוך על גבר כרגע. אולי בעתיד זה ישתנה :)
וויניקוט דיבר על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב שלנו. העצמי האמיתי שלנו הוא הקול שלנו, מה שיש בנו, שיש לנו להגיד ולהתנהג, והעצמי הכוזב הוא הדמות שבנינו כתוצאה מציפיות של הסביבה מאיתנו, ממש קול שיוצא מגרוננו אך מדבר את שפתו של מישהו אחר.
אני לא הכרתי את העצמי האמיתי שלי. אני עדיין לא מכירה. אני יודעת מי אני, אבל. אני חכמה, השיער שלי יפה, אני חברה טובה, ישלי לב טוב, אני בנאדם טוב בסהכ. אני מורה ומדריכה, אני שרה ומנגנת, אני חלק מחברה. אבל אני נבניתי מציפיות חברתיות וטראומות, אני לא נבניתי אותנטית. אני מזמרת בקול ענוג ושלו, אבל מבפנים מתחוללת סערה שאין ממנה מנוח, שלא שוקטת לרגע. מבחוץ אני טווס מרהיב, המשוויץ בנוצותיו, אבל עמוק בפנים, אני חיה פצועה. הכנפיים שלי שבורות ואני כבר לא מסוגלת לעוף. לא אני שברתי - הם שברו את הכנפיים. הם שברו גם את הלב. הם לקחו ממני יותר משהיה לי לתת, ונשארתי קליפה חלולה וחסרת ערך ומשמעות. הם הכאיבו לי ופצעו בי יותר עמוק משהמילים שלי אי פעם יוכלו לתאר, עמוק יותר מכל חתך של כל תער ולהב שפגשתי, עמוק יותר מכאב פיזי. הם פצעו אותי מתחת לכל זה, הם פצעו את *מי שאני*, הם השאירו ממני כלום.
אבל אני מזמרת, והקול שלי יוצר נגינה מוכרת ומנחמת, ולא רואים את הכנפיים השבורות. כולם רק מאזינים ליופי, אף אחד לא מסתכל על הכאב.
