אני כותבת

גם אני מרגישה.
אני מרגישה יותר מדי. אני מוצפת כל הזמן. אני מרגישה דברים שלא באמת שם, ידיים רותחות שמשאירות כוויות על כל העור שלי. אני מרגישה אנשים ומקומות וכאבים שהיו אמורים לשכוח, אבל נשארו. אני מרגישה זכרונות, אני מרגישה אותם כאילו הם קורים עכשיו. ידיים ואביזרים וחפצים שונים ומשונים. וזה כואב לי, כל המרגישה הזה. זה כלכך כלכך כואב לי.

גם אני ניסיתי לרוקן את זה, אבל יש יותר מדי. גם אני ניסיתי לאדות את זה, במקלחות רותחות אבל גם כשהמים שרפו את עורי המשכתי להרגיש את הידיים, את הכוויות. ניסיתי גם להקפיא את זה, מקלחות קפואות ואין לי אוויר והידיים עדיין שם, הכול עדיין שורף, מתחת לכפור של המים הקרים. ניסיתי לחשוב את זה, אבל חשבתי כלכך הרבה שאני כבר לא בטוחה מה המחשבות שלי ומה המציאות. חשבתי כלכך הרבה שאני יודעת לנתח מלמעלה כל רגע וכל מגע, אבל אני עדיין מרגישה את הידיים. ניסיתי למסור את זה, אבל אף אחד לא באמת מסוגל להכיל. אפילו פה, מול הדף, אני מצנזרת, כדי שאוכל להקריא. ניסיתי להקיא את זה, ניסיתי לצרוח את זה, ניסיתי להחביא את זה, אבל הידיים עדיין עלי. ניסיתי לשרוט את עצמי ולהוריד ממני את הידיים, אבל הידיים לא ירדו ואני נפצעתי. ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר, שאין עלי ידיים. אני כל הזמן מעמידה פנים. אבל לא משנה כמה אני מתנהגת כאילו הן לא שם, הידיים שם, והן שורפות, וזה כואב לי.

אני מרגישה אותם, את כולם. את הילדים, את הגברים המבוגרים, את הגבר האחרון. אני מרגישה את הפעמים שבהן שיתפתי פעולה ואת הפעמים בהן התנגדתי. אני מרגישה את הפחד והאימה מציפים אותי. אני מרגישה את חוסר האונים, את הבחירות הבלתי אפשריות, אני מרגישה הכול.

אני מרגישה כלכך הרבה שלפעמים אני כבר לא מרגישה כלום. אני לא יודעת להבדיל בין המציאות לזכרון שלא עובד כראוי, אני לא יודעת למצוא מילים לזוועות, אני לא יודעת להרגיש מה אני מרגישה.

אז אני מחייכת, ואומרת שיהיה בסדר. כי בסוף, חייב להיות בסדר. אני רק לא יודעת איך להגיע לסוף הזה, לבסדר הזה. איך להוריד ממני את הידיים. איך להרגיע את הכוויות. וכרגע, הכול לא בסדר, ולא, לא נעים מאוד.

כששום דבר לא משתנה, שום דבר לא מתקדם. הכול תקוע במקום. 

זה מאוד מזכיר פוסטראומה כל העניין.

להיות כלואה בתוך מסגרת קטנה ומצומצמת, להשאר מאחורי כולם, שנים אחורה, לחוות בהווה את העבר ולהאמין שהוא קורה עכשיו.

הילדה מתבגרת, אבל החיים נשארים אותו דבר. אותו כאב, אותו פחד, אותה חוסר שייכות. 

ויום אחד היא מוצאת את עצמה בגיל 24, והכול אותו דבר, היא עוד בת 5. היא מפוחדת, היא אבודה בתוך עצמה. היא בודדה. היא מוקפת אנשים ומרגישה לבד, היא אהובה ומוערכת אך מרגישה שהכול מחליק לה בין הידיים.

וגם הטוב הזה שהיא הצליחה ליצור, לכמה זמן הוא יישאר?

הרי כל תקופה קורה אירוע טראומטי אחר. פעם אלה הילדים בבית הספר שמתעללים, אחכ המורים, ההורים שם כל הזמן, ואז מגיעים גם גברים מבוגרים. והם לוקחים ולוקחים ולוקחים ולא באמת נותנים בחזרה, הם רק מעמידים פנים. עוד מבוגר במסכת טוב לב יפהפייה שמחביאה מאחוריה רשעות אין קץ. ואז, כשהיא חשבה שזה סופסוף נגמר, זה סופסוף מאחוריה, מגיע עוד אחד. והוא שובר את כל מה שהיא הצליחה לבנות בשנות ההפוגה. הוא שורף הכול, אותה, בעיקר.

והיא? היא עדיין בת חמש. כלואה במערבולת מסחררת של אובדן עצמי, כאב, פחד, וחוסר אונים. כל אירוע שמתווסף רק מאשש את אמונותיה לגבי בני אדם, לגבי החיים והעולם בכלל. והילדה הזו לעולם לא תתבגר. היא התבגרה, והמושכות עכשיו בידיים שלה, אבל היא בכלל לא יודעת לכוון את המרכבה. לאן נכון ללכת כשכל מקום ואדם טומן בחובו סכנה?

ישלי תחושה

שלא יהיה לי ביקור אחד כל האשפוז

וזה חרא כי אני כל יום רואה אנשים עם מבקרים ורק לי אין אף אחד שאני באמת חשובה לו מספיק כי אין לי באמת משפחה וחברות שלי עסוקות בחיים שלהן

ואני פשוט ממש מקנאה

טוב אז למי שלא מכיר אותי עדיין..

היוש, אני אני וזה, בת 24, מהמרכז
נשלטת, מזוכיסטית (למרות שלאחרונה עקב אירוע טראומטי פחות זורם לי אימפאקט), נקשרת מדי פעם, נהנית מאוד מהשפלה והחפצה, ילדה טובה.
תמיד צריכה חיבוק
לסבית שמדי פעם משחקת גם עם גברים
בעלת נגיעות של דמיסקסואליות וסאפיוסקסואליות

מתמודדת נפש, חכמה בטירוף, מורה מחליפה ומתגברת במתמטיקה בבי"ס יסודי ומורה פרטית למתמטיקה. מתה על מתמטיקה (מבינה את הרצון להעיף לי כרגע סטירה 😉).

חמודה מאוד על הרצפה.

מחפשת בעיקר נשים. לחברות, לפליי.. אולי אפילו לקשר רומנטי.

חשבתי שנאנסתי כבר מספיק פעמים, שאת האונס הבא אני אפילו לא ארגיש

אבל הנה אני, נאנסת על ידי חבר בקהילה שאני מרגישה הכי בטוחה בה בעולם

וזה קשה בדיוק כמו בפעם הראשונה.

זה שובר בדיוק כמו בפעם הראשונה. 

זה לוקח ממך דברים בדיוק כמו בפעם הראשונה.

לוקח את תחושת הבטחון שלך בקהילה ובעולם. בגברים. באנשים. 

הוא לקח ממני את האימפאקט.

ואני יושבת בפלאשבקים ובוכה שאני רוצה שהוא יעצור.

וזה לא עוזר, הוא לא עוצר בפלאשבק. 

בדיוק כמו שהוא לא עצר אז כשאמרתי לא.

הוא מחזיק אותי ואומר "עוד קצת". 

עוד קצת.

ועוד קצת זה מה שאני הייתי אומרת לעצמי בפלאשבקים כדי להבטיח לעצמי שהם יעברו.

עוד קצת וזה יעבור.

הוא לקח גם את זה.

ועכשיו אני לא יודעת אם ומתי זה יעבור. 

אני רק יודעת שכרגע, כואב לי.

כלכך כלכך כואב לי.

היוש, אני אני וזה, בת 24, מהמרכז. אני נשלטת, אמונוגמית כמובן. מזוכיסטית מאוד (למרות שלאחרונה נעלם לי הצורך בכאב, לא יודעת מה הולך עם זה). פומבית מאוד, סוטה מאוד, זונה טובה ומטונפת. נהנית מאוד מהשפלה והחפצה. ילדה טובה בסהכ.

נמצאת כרגע בתחילתו של קשר שליטה עם שולט מהמם. הוא מדהים, אבל לא אוהב להשפיל, וזה קצת חסר לי.

אשמח להכיר מישהו.י שרוצה לגרום לי להרגיש זונה מטונפת. עדיפות לנשים אבל גברים נבחרים יישקלו 💖

אז תגיבו לי לפוסט אם מעניין אתכם.ן 💞

מדהים מה אפשר לעשות עם עטיפה של קלונקס והבנאדם הנכון 🤣

בגיל 18 נשבעתי שלא אחזור לבדסמ. ואז שוב בגיל 23. ועכשיו אני עוד מעט בת 24, ואני בבדסמ. בואו נדבר על זה.

החיים שלי רצופים טראומה. באמת שעד גיל 18 כל מה שהכרתי היה טראומה. גדלתי בבית מתעלל רגשית וקצת פיזית באופן לא שגרתי (לא חטפתי מכות אבל כן הרעיבו אותי, ירקו עלי, וכד'). בגילאי 5-12 עברתי התעללות מינית ממושכת על ידי המון ילדים אחרים. בגילאי 16-18 עברתי ניצול מיני במסווה של בדסמ.

מה זה ניצול מיני במסווה של בדסמ? זה כשגברים מבוגרים לוקחים נערה, אומרים לה שהם עושים איתה בדסמ ובעצם פשוט מנצלים אותה מינית. ואני לא מדברת על גברים בני 20, אני מדברת על גברים בני 40. והרבה מהם. באותה תקופה לא הרשו לי שיהיו לי גבולות. לא היה מקום להסכמה שלי, בטח שלא לרצון נלהב. אבל הם חיבקו אותי, וההורים שלי לא, ולמדתי בילדות שהדרך להשיג חיבה היא לרצות מינית אז המשכתי לבוא. פעם, פעמיים ביום בתקופות הגרועות. הייתי באמת מכורה לזה, לא ידעתי איך להפסיק. ביצעו בי מעשי סדום יותר פעמים משאני יכולה לספור. וגם אנסו אותי כמה פעמים טובות.

בגיל 18 ההורים גילו על הגברים והוציאו אותי משם בכוח. כנראה הדבר הכי טוב שהם עשו עבורי אי פעם. וזה מה שידעתי על בדסמ, ההתעללות. באמת חשבתי שזה בדסמ. נשבעתי לעצמי שלא אחזור לשם לעולם. פחדתי פחד מוות מהפנטזיות של עצמי ואפילו לא העזתי לאונן במשך שנתיים. כשמישהו התחיל איתי בצבא בצורה הכי חמודה בעולם רצתי להקיא. לא ידעתי איך להכיל מיניות, בטח שלא את הפנטזיות הבדסמיות היחסית קיצוניות שלי. פחדתי. פחדתי מגברים, פחדתי אפילו מנשים. פחדתי מהכול ומכולם.

ואז חזרתי. בצורה מאוד בריאה עם מי שהיתה אז הבתזוג שלי. ובפעם הראשונה היא רק נשכה אותי כמה פעמים והתחלתי לבכות, והיא עצרה וחיבקה אותי ושאלה מה קרה, והסברתי לה שלא ידעתי שאני יכולה להרגיש ככ בטוחה בסיטואציה כזאת. ובאמת לא ידעתי. נפתח בפני עולם חדש ומרגש, מלא בהרפתקאות. ואיתה זה היה טוב. זה באמת היה טוב. היא דאגה לי ואהבה אותי והיה כלכך פאקינג טוב.

ואז נפרדנו וחזרתי להשתולל.
גיליתי שמאוד קל למצוא פרטנרים.ות כשאת בגירה וקפצתי מאחד לשני כמו בטרמפולינה. אני לא יודעת כמה אנשים סישנו אותי באותה תקופה, אני באמת לא זוכרת את הרוב. היו כאלה שאפילו לא ראיתי את הפנים שלהם, שפשוט הצטרפו לסשן במסיבות. ונתתי להם, כי אלה החיים הטובים, וכי ישלי הרבה פנטזיות על חוסר הסכמה וחשבתי שאם אגיד לעצמי מספיק פעמים שאני נהנית ובעצם מגשימה פנטזיות זה יהיה נכון.

אבל זה לא היה נכון. ורוב הימים הייתי חוזרת הביתה ריקה ומטורגרת. לשמחתי לא נאנסתי בתקופה הזו וכל מה שקרה קרה בהסכמתי, אבל רצון נלהב לא באמת היה שם. היתה שם מכורה בקריז, שרצה מדילר לדילר לקבל עוד מנה.

ובגיל 23 עשו לי שיחה בהוסטל הטיפולי שהייתי בו, ואמרו לי שאני חייבת להפסיק. והתחרפנתי. איך להפסיק, מה להפסיק, אני חיה את החיים סופסוף. אני לא פוחדת. אבל בדיעבד אני מבינה שאלו לא היו חיים, אלו היו אדרנלין ושחזורי טראומה. ונכנסתי לתכנית של מכורים למין, והבטחתי לעצמי לעולם לא עוד. אני לא אחזור לשם, אני לא אפגע בעצמי ככה.

ובתכנית, לאט לאט, התחלתי לפרק את הדברים ולהבין מה נובע מההתמכרות שלי ומה נובע מרצון אמיתי ובריא שלי. הבנתי מה מוגן ובטוח לי, ואיך להגשים את הפנטזיות שלי בתנאים שלי. אפילו נפתחתי לעולם הגברים. למדתי לשמור על עצמי בתוך זה, להכיר באמת.

והיום, היום אני באמת נהנית. אני מבינה שאני לא צריכה הכול כמו פעם, רק קצת שמדוייק לי. אני לא צריכה את כל הפרטנרים בעולם, ואני לא חייבת כלום לאף אחד. מגיע לי להציב גבולות, והרבה מהם, ומגיע לי אפילו שיכבדו אותם ולהעיף מהחיים שלי אנשים שלא. מגיע לי שידאגו לי ויטפלו בי ולהרגיש אהובה בתוך כל הדבר הזה. מגיע לי חיבוק שלא תלוי במין, מגיעה לי אהבה חברית שהיא מעבר לבדסמ או מין או ווטאבר. וככה נראה בדסמ אמיתי. ככה נראה בדסמ בריא.

אז כן, לא קיימתי את ההבטחה שלי לעצמי. פעמיים. אבל אני שלמה עם זה לגמרי. לחלוטין.

תמונה שלי כדי שמישהו אשכרה ייכנס לפוסט

מחכה לזין שלו

מחכה ללקק ולמצוץ

מחכה לביצים החמות

מחכה ללהיות מרוחה ברוק ולהרגיש הכי מטונפת בעולם

מחכה להרגיש אותו עמוק בפנים

מחכה להיחנק

מחכה להיות הזונה הקטנה שלו

מחכה להרגיש משומשת

מחכה לחיבוק של אחרי

מחכה...

אני: מנסה לצמצם פרטנרים כי אני לא רוצה להיות בקיצון

גם אני: שוקלת לקפוץ לקיצון השני ולבטל הכול עם כולם

טוב שלי