אני כותבת

אני ככ ריקה מבפנים הערב שנראלי אני הולכת לישון תכף

אני לא מסוגלת להכיל את הריקנות הזו היא תכלה אותי 

אני ככ פוחדת להשאר לבד

כל התחתון שלי רטוב

אני ככ מבולבלת כי אני לא מרגישה במוד לפנטז או לחשוב על מין או בדסמ מיני

אבל כל התחתון שלי רטוב

הגוף שלי רוצה זיון אבל אני רק רוצה חיבוק כרגע

מה עושים עם השיט הזה?

משעמם לי ואני צריכה סטראפ בתחת 

אני חרמנית בפעם הראשונה כבר הרבה זמן

זה מרגש אותי

בפסיכולוגיה מדברים על זה שיצר המין הוא יצר החיים של האדם, הוא ההפך מיצר המוות

אני ככ מרגישה את זה בחיים שלי

ככל שאני שלווה ושלמה יותר עם המציאות ככה יצא המין שלי עולה

וככל שאני רוצה שהחיים יתנו לי מנוחה לרגע, הוא יורד

מצחיק שכשהיצר המיני יורד הצורך בשליטה איכשהו עולה

דווקא בשליטה לא מינית

ומדהים איך השליטה הזו, עי הנשים הנכונות, יכולה להחזיר אותי לעצמי וליצר החיים שלי

אני סקרנית לחיים בפעם הראשונה כבר כמעט שבועיים

וסקרנות היא חיות עבורי, אני אחד היצורים הכי סקרנים שאני מכירה וכשאני סקרנית אני גם פתוחה לדברים חדשים ומתמודדת עם דברים בצורה טובה יותר

אני נושמת, מעכלת, מבינה את עצמי, פוגשת את עצמי מחדש

אני מרגישה שכל אפיזודת אובדנות אני נולדת מחדש, קצת אחרת ומורכבת יותר

להיוולד זה כואב לעובר-תינוק

אולי בגלל זה ככ כואב לי ברגעים הללו

היתה לי שיחה ממש טובה עכשיו עם יועץ לימודים שגם עזר לי לתכנן את השנה הקרובה מבחינת לימודים וגם השלים לי באיזה רבע שעה פערים שהיו לי כתוצאה מזה שהייתי חולה רוב הזמן מתחילת הסמסטר ועד עכשיו והוא גם אמר שישלי תפיסה והבנה מתמטיות טובות שזה ממש מחמיא לשמוע את זה מבנאדם שהוא איזה דוקטור למתמטיקה או משהו ואני פשוט הכי בטוב שהייתי כבר הרבה זמן ואני מרגישה שאני יכולה לנשום שוב

קיבלתי ממישהי שהרבה מאוד זמן רציתי להיות איתה בקשר משימה יומית, לקרוא טקסט מסויים 30 פעם ביום.

אתמול היה היום הראשון, ובסופו הגעתי רק ל20, ולאורך היום ניסיתי לשכנע אותה להפחית לי והכמות היומית עלתה ל50.

אתמול לא הבנתי את זה. אפילו היה בי חלק שכעס עליה. אני באה ואומרת שקשה לי והתגובה שלה היא להפוך את זה לעוד יותר קשה.

במהלך השיחה הבנתי שישלי גם המון התנגדות לטקסט הזה, בעיקר כי הוא מציג אותי באופן הרבה יותר חיובי משאני מרגישה שמגיע לי.

אני ביום השני היום, אחרי 26 קריאות, ואני מבינה. נפל לי האסימון. חלק גדול מהפואנטה של הקטע היה לא להטיל בה ספק, ולהאמין שאני יכולה גם מה שמרגיש לי שלא, להיאבק בקולות הפנימיים שאומרים לי שאני לא מסוגלת. ואני? אני תוך כדי שקראתי את זה, פקפקתי בה ובטקסט, והקשבתי לקולות שאמרו לי שאני לא מסוגלת.

היא אמרה שכשאקרא את זה מספיק פעמים אני אבין.

ואני מבינה.

היא לא העלתה לי את הקריאות כדי להעניש אותי, היא העלתה אותן כי לא הפנמתי.

תודה לך ♥️

1. שתיתי קפה טעים פעמיים

2. אכלתי אוכל ממש טעים, את חלקו בישלתי ואת חלקו קניתי

3. יצאתי להליכה שזה משהו שמאוד קשה לי והצלחתי ללכת קצת יותר ממה שאני בדכ מסוגלת

4. שיחה טובה עם מישהי מפה שמאוד עזרה לי

5. מחויבויות חדשות וחיוביות

אני מתחילה להבין שאם אני רוצה לשמר את הטוב שישלי בחיים אני צריכה להשתחרר מהמקום האובדני וההרסני שאני נמצאת בו ומהר

ישלי המון טוב בחיים

וכן, הרע הרבה פעמים מעפיל על זה

אבל אני חייבת להחזיק את הטוב

כי אחרת כל הרע יישאר הטוב שמאזן אותו יילך

ואז אני באמת אהיה במקום רע

שוקלת לחזור לתקופה לכתוב 5 הוקרות תודה כל ערב

להזכיר לעצמי שיש במה להיאחז

לאזן את הרע בקצת טוב

לחזור לעצמי 

אני לא בטוחה אם באלי סשן מתוך פריקה או מתוך הרס עצמי.

באלי סשן, אחד קשוח. באלי לכאוב, באלי להיות קטנה ומושפלת, באלי לא לחשוב.

באלי להתחבר לגוף ממקום שלא שונא אותו אלא מעריך את הנכס ואת מה שהוא יכול לעשות.

באלי להצליח לשחרר את הראש שלי.

באלי לשחרר את כל הזעם שאצור בי, דרך כניעה למישהי שמגיעה לה הכניעה הזו.

באלי להרגיש כמו עצמי.

האם זה הרס עצמי, לעשות סשן כשאני לא באמת רוצה סשן, רק כמנגנון טיהור וניקוי?

או שאולי זו דרך בריאה להתמודד עם המוצפות הבלתי ניתנת להחזקה הזו?

אני באמת כבר לא יודעת

***אני שמה כאן דיסקליימר מאוד גדול שאני לא יודעת איך אנשים שבאמת חוגגים נובי גוד ירגישו עם הפוסט הזה וממש מוזמנים לכתוב לי בפרטי אם הוא לא מכבד ואמחק אותו מיד, אני בעצמי לא חוגגת את החג ולכן אני באמת לא יודעת, זה המחשבות האישיות שלי בהקשר שלו***

יש משהו מאוד יפה בנובי גוד בעיני

אני יודעת שהנובי גוד לא נוצר ממקום בהכרח טוב או בריא. בתקופת הקומוניזם, דת היתה אסורה בברית המועצות, ולהפוך את נובי גוד לחג אזרחי איפשר לאנשים לשמור על המסורת הנוצרית שלהם בתוך סביבה אווירה לא דתיות, שהמדינה מאפשרת. זה הגיע מתוך כפייה לא-דתית מאוד גדולה לפי הבנתי, ואני לא תומכת בכפייה משום כיוון.

יחד עם זה, אני רואה גם המון יופי בחג הזה, כי הוא משמר את המסורת ועוקר ממנה את הדת.

כריסמס הוא כמובן חג נוצרי. נובי גוד הוא חג אחר - קרוב, אבל לא לגמרי באותו תאריך, וההבדל העיקרי פה הוא מהות החגיגה.

בכריסמס חוגגים מסיבות דתיות-אמונתיות. בנובי גוד (ממה שהבנתי מחברות שחוגגות את החג) חוגגים מסיבות אזרחיות, חוגגים את בואה של שנה חדשה. החג משמר הרבה עקרונות מאוד כיפיים של כריסמס כמו חלוקת מתנות ועץ אשוח ודמות שמאוד מזכירה את סנטה קלאוס ברעיונה (סלחו לי, אני לא זוכרת את השם), אבל אין לו את המהות הדתית.

אני חושבת שזה קצת עצוב שביהדות החילונית אין דברים דומים. אני חושבת שחגים הם רעיון מאוד יפה - לשבת עם המשפחה, לחגוג משהו ביחד, להפוך יום לאירוע מיוחד. הבעיה שלי עם חגים בישראל זה שכולם מבוססים על דת. הרעיון מאחוריהם הוא דתי. גם אם לא שומרים את החג מבחינה הלכתית, חוגגים בדכ את זה שאלוהים הציל אותנו בדרך כזו או אחרת, ולי, בתור יהודיה מבחינת מוצא שאין לה שום קשר לדת זה קצת חורה. קשה לי לחגוג דברים שמייצגים את אלוהים והגבורה שלו. יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם הרעיון של אלוהות, ובגדול אני מעדיפה להאמין שאין אלוהים כי אם יש אין לי שוםדבר חיובי להגיד לגביו. כשהחגים מייצגים רעיונות אמוניים -דתיים, קשה לי להתחבר אליהם. 

אני חושבת שאם היו יותר חגים אזרחיים (כמו יום העצמאות למשל, רק פחות, ציוני...? (אני לא יודעת אם אני אנטי ציונית כי אני כן מאמינה שלעם היהודי צריכה להיות מדינה אבל אני מאוד לא מסכימה עם הדרך שבה קיבלנו את המדינה הזו ועם איך שאנחנו מנהלים אותה כיום ולכן קשה לי לחגוג עצמאות בלב שלם)) היתה לי אפשרות לשבת עם המשפחה או עם האנשים שאני בוחרת להפוך אותם למשפחה ולחגוג איתם משהו, וזה רעיון מאוד נחמד.

לא יודעת, סתם מחשבות.

שוב, אם אני טועה לגמרי לגבי נובי גוד ואני פוגענית כלפי אנשים שחוגגים אותו כמובן כמובן שאוריד את הפוסט, אני מדברת מנקודת המבט החיצונית שלי וגם לא עשיתי מספיק מחקר היסטורי-אנתרופולוגי על החג הזה ויכול להיות שכתבתי שטויות גמורות