אני כותבת

לפעמים אני מרגישה כמו בליל של הרס עצמי.

כשהייתי נערה, שלחתי לאמא שלי את השיר הזה, ואמרתי לה שאני חושבת שהיא מזדהה איתו בהקשר שלי. היא טענה שלא, וכנראה זה היה יותר איך שאני תפסתי את עצמי מאיך שהיא תפסה אותי.

לא, לא קוראים לי שירה. אבל חוץ מזה הכול נכון.

זה שאני לא יודעת להבחין בין טוב לרע זה משפט שאמא שלי הכניסה לי לראש, וככל שאני מתבגרת אני חושבת שזו נבואה שמגשימה את עצמה. אני חושבת שזה פחות שאני לא מבדילה בין טוב לרע בתוך עצמי ויותר שאני לא מבחינה בין טוב לרע בסביבה שלי. אני סומכת על האנשים הלא נכונים, והם פוגעים בי בסוף, פעם אחר פעם. קשה לי לתת אמון, אבל כשאני נותנת אותו אני נעשית כמעט עיוורת לעוולות שקורות כלפי על ידי האדם שנתתי בו אמון. עד שהוא חוצה גבול אחד יותר מדי, והאידיאליזציה נשברת, ואני מתהפכת. אני מתהפכת הרבה פחות היום, אבל נפגעת לא פחות מבעבר, פשוט, בדרכים אחרות.

אני מתנתקת על בסיס יומי. מחליפה זהויות (מה שבעבר היה גורם לאמנזיה), או סתם פשוט מתנתקת, נכנסת למצב של שאט דאון של המוח. אני לא תמיד זוכרת מה קרה בזמנים הללו, ופעם הייתי צריכה כל הזמן להתעדכן מהסביבה.

כילדה ונערה הייתי חיה בעולם פנטזיות שהתרחש לי במוח כי לא יכולתי להתמודד עם המציאות, ברחתי לשם. וכל הילדות שלי, באמת חלמתי לגדול, לצאת מכבלי השליטה של הורים ומורים ומבוגרים באופן כללי. לברוח.

אמנם לא הייתי עובדת בימים אז, אבל הייתי בלוז לימודים מאוד אינטנסיבי, שברוב הימים כלל למידה מ8 בבוקר עד 20 בערב. למדתי ביולוגיה כימיה באוניברסיטה במקביל ללמידה לבגרויות. כשלא הייתי לומדת, הדרכתי בצופים. חייתי בהסחות דעת כדי לא להתמודד עם מה שהולך בפנים. אני עדיין עושה את זה לפעמים. ולא נרדמת בלילות? טוב, אני פוסטראומטית מורכבת, אני בקושי ישנה בלי כדורים, וגם כשכן זה מאוד לא רציף ומאוד מסוייט.

הרגשתי ואני עדיין מרגישה כל הזמן שאני נשרפת מבפנים. שאני מכלה את האנרגיות שלי עד תום על דברים שלא שווים את זה, מכיוון אחד, ושאני נשרפת מעומק הפגיעות, מכיוון שני.

הפזמון תמיד נתן לי תקווה.

החיים עוד יחכו לי, אין לאן לרוץ. אני לא חייבת כלום, ישלי עוד חיים שלמים לפני. אני יכולה להשתפר, אני יכולה להפוך לגירסא של עצמי שאני רוצה לראות. היום התקווה הזו פחות שם. אני מאובחנת עם הפרעות שאין שום עדות קלינית להחלמה מלאה מהן. אני לומדת לקבל את זה שאלו החיים שלי, דפוקים ככל שיהיו.

כשהייתי צעירה יותר אהבתי מאוד גשם. היום אני שונאת אותו כי הוא מפריע לי לעשן, אבל בעבר הייתי מרגישה שהוא שוטף ומנקה הכול, שהעולם מתחדש. זה היה נותן לי כוח ותקווה. הייתי עושה הליכות בגשם ובוכה. זה היה מנחם אותי.

אני רוצה להאמין שאם אני אתן את כל כולי אז יעריכו מה שישלי, אבל לא נראה שזה קורה בחיים שלי. אני ממשיכה לקבל סכינים בגב מאנשים שאני סומכת עליהם, או פגיעות ישירות שקורות מול הפנים שלי. אולי אני לא מספיק. אולי אני יותר מדי. אולי אני פשוט אחרת. 

אני מרגישה שהחיים שלי הם רכבת הרים רגשית, שכולם רוצים שארד ממנה, ואני אזוקה למושב. אני לא מצליחה לא להרגיש. וכשאני מרגישה, אני מרגישה מאוד. הרבה יותר מדי. אני אוהבת מדי, אני מאושרת מדי, אני שונאת מדי, אני מדוכאת מדי. הכול מקיצון אחד לאחר, מעליה חדה להתרסקות.

אמנם אני לא מעשנת נרגילות, אבל היום, בלי ג'וינט כל שעה וחצי אני לא עוברת את היום. זה לא שעברתי את היום לפני כן, פשוט לא יצאתי מהמיטה, אבל זו התרופה שמצאתי שעוזרת לי. גם אם היא הורגת אותי במקביל.

תמיד הרגשתי לא בנוח מול מראות. יש פוסט שלם על זה שכתבתי אתמול לדעתי. משהו תמיד נראה לי מעוות ולא נכון בדמות שמביטה בי חזרה. ואולי, אם לרגע הייתי אני ולא מנסה להיות מישהי אחרת, אולי כן הייתי יפה. אני מניחה שלעולם לא אדע.

ככ רציתי להאמין שהעולם יחייך אלי יום אחד. היום אני מבינה שזה נאיבי, שהעולם קר ואכזרי. שאנשים ינסו להשתמש בכוח שלהם ובמידע שאני נותנת להם נגדי. שמה שנחשפתי אליו בגיל ככ צעיר הוא האמת, הוא מה שיש כשאת מסתכלת לעולם ולאנושות בלבן של העיניים. אני רק עצובה שהגעתי לראות את הרוע הזה בגיל ככ צעיר, שלא היו לי כמה שנים תמימות ויפות לפני שהבנתי את העולם.

היום אני פשוט עייפה ומיואשת. אני רוצה חיבוק ואני רוצה לא להיות לבד ואלה שני הדברים שאין לי באמת. בסופו של יום, אני נכנסת למיטה, ואני לבד. בסופו של יום, אני לבד בקרבות שלי מול העולם, אף אחד אף פעם לא בצד שלי. בסוף, זו אני כנגד כל הסיכויים.

אני תמיד הרגשתי שתאריך התפוגה שלי יהיה מוקדם יותר משל רוב האנשים, שאמות צעירה. כילדה לא האמנתי שאגיע לגיל 18. היום בגיל 25 אני בהלם מכמה שכן עברתי, ומצד אחד זה נותן לי תקווה שאולי אצליח לשרוד בסוף, ומהצד השני, אני מרגישה את הסוף מתקרב. אל תזמינו לי משטרה, אני לא בסכנה לעצמי. זה לא יקרה היום, או מחר, או השבוע. אני פשוט, מרגישה את הסוף מתקרב. אני יודעת שלא אשרוד עוד הרבה פגיעות. אני יודעת שמתישהו יגיע הקש שישבור את גב הגמל. אני מנסה להלחם בתחושה הזו, לתפקד למרות שהיא שם, לשדר שהעסקים כרגיל. אבל עמוק בפנים, אני מרגישה כמו הזקנים החולים, שיודעים שהם סיימו והגיע הזמן להפרד. רק שאצלי, אנשים לא רואים את זה כמוות ממחלה או ההפסקה של הסבל, הם מנסים להחזיק אותי בחיים למרות כל זה, אז אני אפילו לא יכולה לעבור תהליך פרידה נורמלי.

אני עייפה, ועצובה, בעיקר

אני חושבת שהיום אמא שלי תתחבר לשיר הזה בהקשר שלי. אני חושבת שגם היא איבדה אמונה, שגם היא רואה בי רק את הרע ואת ההרס העצמי. זה מעציב אותי מאוד, הראיה שלי מטושטשת מדמעות. אלה החיים אני מניחה.

את, שלא יודעת להבחין בין טוב לרע

בכל יום מתרסקת ואז שואלת "מה קרה?"

כל שעה יוצרת לך סיפור ללא מוצא

כל כך רוצה לגדול, אבל תמיד תהיי ילדה

את, שמנסה לגעת באור של כוכבים

לא נרדמת בלילות, עובדת בימים

רומן אחד רודף שני וככה כבר שנים

כמו סיגריה ישנה - נשרפת מבפנים

שירה, החיים עוד יחכו לך

היום יגווע עם רדת אור

ואת כבר לא תוכלי לזכור

את כל מה ששכחתי להגיד לך

את, שמתעוררת לתוך בוקר סגרירי

הגשם מנקה אותך, שקוף וריחני

אולי מחר סוף סוף תביני, תפסיקי לחפש

תתני להם את כל כולך שיעריכו מה שיש לך

שירה, החיים עוד יחכו לך...

אולי תרדי לרגע מרכבת ההרים,

תפסיקי להכניס לגוף עשן מבקבוקים

היי שקטה מול המראה, תראי לה כמה את יפה

אולי ביום אחד זה עוד יקרה לך

שירה, החיים עוד יחכו לך...

אנשים עוד יחייכו לך

השם שלך לבן טהור

ואת כבר לא תוכלי לזכור

את כל מה ששכחתי להגיד לך

שירה

אני לא מביטה הרבה במראה

אני לא אוהבת בדכ את מה שהיא משקפת לי

בין אם זה דימוי הגוף שאימי דאגה לדפוק אצלי בגיל ככ צעיר, בין אם אלו הפרעות האכילה שפיתחתי לאורך החיים, ובין אם זו פשוט התחושה שאני מסתכלת על רוח רפאים, על קליפה ריקה של מי שהייתי אמורה להיות, או על מישהי זרה, אבל אני לא אוהבת את מה שמשתקף אלי חזרה

אני לא מרגישה בנוח בגוף שלי

אני לא יודעת אם זה כי הזהות שלי בעולם הפנימי לא תואמת את המראה החיצוני, או אם זו הטראומה שהגוף זוכר והמוח לא וגורמת לי להרגיש דברים שאני לא מבינה

אבל במשך שנים הוצאתי את זה עליו

בין אם בהפרעות אכילה רסטרקטיביות או בפגיעה והרס עצמיים, פשוט נקמתי בו, על כל מה שהוא היה ולא היה

על מי שהוא לא ייצג

לאחרונה נוצרו לי סימני מתיחה חדשים, חלקם באיזורים שלא היו לי בהם סימני מתיחה בעבר

לא יצא לי להסתכל על הגוף שלי הרבה מאז, אבל בפעמים שכן - נגעלתי מעצמי

לא נגעלתי מסימני המתיחה, יש סימני מתיחה שאני אחלה איתם על הגוף שלי

נגעלתי מהידיעה ששוב אכלתי בצורה ככ בולמוסית שעליתי במשקל ככ מהר שהעור שלי נמתח

אני לא יודעת מה המטרה של הפוסט הזה

אני לא באמת רוצה או צריכה לשמוע כמה הגוף שלי בסדר או מהמם, זה לא קשור קשר ישיר למה שאני מדברת עליו כאן

סתם, זורקת מחשבות...

המטפלת שלי בייסיקלי אמרה לי הבוקר שישלי יותר מדי משברים בשבילה ואולי הטיפול לא מתאים

אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה

בעיקר, מיואשת

אני מטופלת כי ישלי משברים זו כל הבעיה לא?

את אמורה להיות הבנאדם האחד שהם לא יותר מדי בשבילו

אני ככ בהרס עצמי בשלב הזה שאני חושבת על דרכים ככ יצירתיות להרוס לעצמי את החיים ואז שוללת אותן

מהימים האלה, שאני ככ צריכה חיבוק, ואין לי, ומחר אני חוזרת ללוז סופר עמוס ואינטנסיבי ואין לי את המשאבים המנטליים לזה

אוף

מלהלחם על זכויות בסיסיות שלי

אני באמת לא מצליחה לתפוס את ההבדל בין אונס לבין חציית גבולות אחרים.

זה לא שאני מזלזלת באונס. בתור מישהי שעברה המון אונס בחייה, אני יודעת שזה אחד הפשעים הכי נוראיים שאפשר לבצע, אם לא הכי נורא. 

זה יותר שאני לא מצליחה להבין את הזלזול של אנשים בגבולות אחרים, יומיומיים, שגרתיים.

הרי כולנו יודעים שהבעיה באונס היא לא הסקס או האקט שמבוצע. מניסיון, אפשר לבצע אקטים שנפגעת מהם, בסיטואציה אחרת, בטוחה ומכבדת, והם ייחוו אחרת לגמרי. העניין באונס הוא חציית הגבולות, התחושה שנעשה לגוף ולנפש שלך דברים שלא רצית שייעשו. לקיחת השליטה האלימה ממך על גופך וחייך ובחירותייך. שלילת הזכות לבחור.

והקטע הוא, שהאקט הזה, של שלילת הבחירה ולקיחתה ממך באופן אלים, קורית המון גם בסיטואציות לא מיניות, ובהן, אנשים לא מבינים למה אני ככ נפגעת. ואני? אני לא רואה את ההבדל בין הסיטואציות.

אם אתה מתכנן לקחת אותי למקום שאמרתי לך שאני לא מוכנה ללכת אליו, ומסתיר ממני מידע באופן שבו אני חושבת שאני הולכת למקום אחר ובעצם מוצאת את עצמי בסיטואציה שהצבתי מראש כגבול, איפה כאן ההבדל? 

אנחנו מדבריםות כל הזמן על "רצון נלהב" בהקשרים מיניים, על זה שהסכמה לא מספיקה, בטח שלא אם היא קורית דרך שכנוע אינטנסיבי או העלמת מידע. למה זה לא נכון גם בחיים שמחוץ למיטה? למה זה לא מובן מאליו שכל דבר שאני עושה בחיים שלי צריך לקרות מתוך רצון נלהב שלי? למה כשאני מציבה גבול וחוצים אותו באופן קיצוני, בסיטואציה לא מינית, זה בסדר אם הוא לא הבין כמו שצריך, או אם הוא לא חשב על זה שהוא חוצה את הגבול שלך?

כשמישהו מציב לך גבול, המינימום האנושי הוא לוודא במאה אחוז שאתה לא חוצה את הגבול הזה, טיפשי ככל שיהיה בעיניך. אם יש אפילו סיטואציה אפורה, התפקיד שלך כבנאדם הוא לוודא שהיא לא חציית גבול, לתקשר את זה, לבדוק. בטח ובטח בסיטואציות של שחור ולבן. אתה לא יכול "לא לשים לב" שאתה חוצה גבול. זה פשוט לא עובד ככה. כי כשמישהו מציב גבול, אם אתה רוצה להיות באיזושהי אינטראקציה איתו, התפקיד שלך הוא לשמור את הגבול הזה כל הזמן בראש, לבחון כל צעד שלך למול הגבול הזה.

זה המינימום האנושי.

זה כבוד מינימלי.

זה לראות את האדם שמולך כאדם ולא כבובה ששם לשרת את צרכיך.

אני מחכה לה מחוץ למועדון. אנחנו נכנסות ומתארגנות, פושטות את בגדי החורף לבגדי קינק. אני לבושה קצת חשוף יותר משאני רגילה, ואני מאוד מודעת לזה, נבוכה מצד אחד, וגאה ללבוש את מה שהיא בחרה מהצד השני.

אני עוזרת לה עם המזוודה כשהיא מחליפה נעליים. יש רגע שכף הרגל שלה לגמרי בחוץ, בגרביון הרשת האדום המהמם ואני מנסה לא לבהות בה. יש בי חלק שרוצה שהיא תדחף לי אותה לפה, אבל אין לי אומץ לבקש, אני מתביישת, אז אני שותקת, וכף הרגל נכנסת לנעל השניה.

אנחנו מתחילות כמעט מיד. אנחנו מתמקמות בכלוב הקטן. היא אוספת לי את השיער בקוקו גבוה, ומורה לי לשבת בנאדו בעיניים עצומות, ומתחילה לקשור את קורת הבמבוק שלמעלה. אחרי כמה דקות אני קולטת שאני לא אחזיק בתנוחה הזו הרבה זמן (קרסוליים דפוקים) ואומרת לה את זה. היא שואלת איך נוח לי לשבת ואני אומרת שבישיבה מזרחית, אבל הרגליים שלי לא מספיק פתוחות אליה ולקהל ככה, אז היא לוקחת כיסא בר ומורה לי לשבת עליו, כשפניי וגופי מכוונים החוצה מהכלוב, שיוכלו לראות אותי. אני מאוד פומבית, והמחשבה שכולם יכולים לראות מה הולך שם גורמת לי לנזול מהתרגשות, למרות חוסר היכולת לראות אותם דרך עיניי העצומות.

אני מרגישה את החבל נכרך סביב הגומיה שלראשי. זה מושך לי קצת את השיער, ובעיניים עצומות, התחושה הרבה יותר עוצמתית ואני מתענגת עליה. היא ממשיכה וקושרת את החבל לכיסא, כך השיער שלי קשור בין הקורה לכסא, וכל תזוזה של הראש בעצם מושכת לי בשיער.

היא קושרת את ידיי מאחורי הגב. אני מאוד אוהבת להיקשר, אבל מרגיש לי שזה מצריך המון אמון שפשוט אין לי ברוב האנשים. ואיתה, אני מצליחה לשחרר ולהתמסר לתחושה של החבלים הנכרכים סביבי פרקי ידיי והאמות שלי. החבל מחבק אותי מצד אחד ומגביל את התנועה שלי מהצד השני, ואני מתענגת על כל רגע.

היא מוסיפה גאג שמחזיק את הפה שלי פתוח, אבל מכסה אותו. הלסת שלי פתוחה לרווחה, מהר מאוד היא גם מתחילה לכאוב, ואני מתמסרת לכאב הזה. בפה פתוח וכשאני מצוננת ונושמת בעיקר מהפה, האוויר שבחדר מייבש לי את הפה ואין לי אפילו רוק לבלוע. היובש מחרפן אותי, בעיקר כשהיא מקבלת מנשלט משהו לשתות בזמן שהפה שלי ככ יבש. אני נהנית מזה, כי אני יודעת שהיא נהנית מזה.

כשהיא מסיימת להכין אותי, היא מורה לי לפקוח עיניים, להניח את הרגליים על הרצפה ולפתוח רגליים. אני מודעת פתאום לאנשים שצופים בי, ועוד יותר מודעת לזה שמלבד גרביוני הרשת והחוטיני דבר אינו מפריד בין המבט שלהם לכוס שלי. זה גורם לי להרגיש זונה פומבית ואני מתה על התחושה הזו. יש משהו ככ משפיל ומעצים בו זמנית בלראות אנשים צופים בי ככ חשופה וחסרת אונים.

היא שופכת לי קצת שעווה על הגב ועוברת לחמם את הירכיים שלי. זה נעים לי. היא אומרת לי "אנחנו רק מתחממות, כן?", מבהירה לי שזו רק ההתחלה, מכינה אותי לעוצמה של הכאב שמחכה לי. אני לא יודעת אם אני לחוצה או נרגשת.

אני מתמסרת לכאב, מצליחה באמת להתענג ממנו. אני יודעת רציונלית שהיא העלתה את העוצמה, אבל מלבד למעט הצלפות בשיא העוצמה שהגענו אליה באותו סשן, לא הייתי מודעת להבדל, אלה פשוט היו גלים של עונג. מדי פעם היא שואלת אם אני בסדר ואני מהנהנת עם הראש, מה שמושך לי בשיער, כי אני לא יכולה לדבר דרך הגאג.

באיזשהו שלב היא מוציאה צעצוע חיצוני, קורעת לי את גרביון הרשת בין הרגליים כמעט עד הברכיים, ומצמידה לי אותו לדגדגן, מתחת לתחתון. אני הרבה יותר מדי מודעת לאנשים שצופים בי, ומאוד מביך לי להודות בזה, אבל זה רק מרטיב אותי עוד יותר. היא ממשיכה להצליף בי, ואני נעה בין גניחות מעונג דגדגני לגניחות מעונג של כאב לאנחות וזעקות של כאב. אני מדי פעם מציצה בה, אבל זה מושך לי בשיער, אז אני לא מצליחה לראות יותר מדי. לעומת זאת את האנשים שצופים בי מבחוץ אני רואה מעולה.

אני יודעת שהיא החליפה כלים כי הם הרגישו אחרת אבל אני לא יודעת לפרט פה במה היא השתמשה כי לא יכולתי לראות יותר מדי. כל מה שאני יודעת זה שהיה לי ככ נעים.

באיזשהו שלב היא מוציאה את הצעצוע שנכנס פנימה לכוס. זה משהו שאמרנו שננסה, שלא בטוח שנצליח. היא מוודאת איתי שאני יודעת שהוא בחדירה ואם אני מוכנה לזה. אני משיבה שכן, והיא מחדירה אותו. הוא נכנס (מה שלא אופייני לי עם צעצועים בחדירה), אבל זה כואב לי מדי ואני מבקשת שתוציא אותו. היא מוציאה אותו, וגם מורידה לי את הגאג כי היא רואה שכואב לי נורא מהצעצוע, היא דואגת לי ומוודאת שאני בסדר, עוצרת הכול לרגע. 

הכאב בכוס נרגע קצת ואני אומרת לה שאפשר להמשיך והיא חוזרת להצליף בי. מדי פעם יש הצלפה ממש חזקה ואני צועקת בכאב, ואיכשהו גם בעונג. הצעצוע הדגדגני עדיין בתחתון שלי אבל זזתי ככ הרבה שהוא זז לגמרי מהמקום ואני לא מרגישה אותו בכלל.

באיזשהו שלב אני אומרת לה שאני לא מסוגלת להחזיק עוד הצלפה. היא עוצרת, ובאה להוציא גם את הצעצוע הדגדגני ולפרק את הקשירה. אני אומרת שאני לא בהכרח רוצה לעצור הכול, אני פשוט לא מסוגלת עוד כאב, והיא שומרת אותי קשורה ומצמידה לי חזרה את הצעצוע לדגדגן. זה מתסכל כי בתנוחה הזו הוא מפעיל מספיק לחץ על הדגדגן שלי כדי לגרות אותי בטירוף, אבל לא מספיק כדי לגמור. היא מבקשת ממני לגמור בשבילה ואני מסבירה לה את זה והיא מבינה. 

לבסוף, היא עוצרת את הצעצוע ומשחררת את הקשירה. היא מסמנת לי לבוא למטה לנשק לה את הרגליים ואני קופצת על ההזדמנות שאני מחכה לה עוד מתחילת הערב. אני מתמזמזת עם הרגליים שלה עד שמתכווץ לי שריר והיא מורה לי לקום.

אנחנו הולכות לעשן ובמקרה מתיישבות בצדדים שונים של הבר. באיזשהו שלב אני מאתרת אותה בעיניים ובאה אליה.

היא כבר מוקפת בשלושה נשלטים והיא קורנת. אני ככ מאושרת לראות אותה ככה, היא יפהפיה.

היא מוצאת לכל אחד תפקיד, אני עושה לה נעים ביד. זה כיף לי, אני מרגישה בשימוש. אחד מהם מקבל להיות מאפרה ואני קצת מקנאה, לא מהסוג של באלי-שלא-יהיה-לו אלא יותר מהסוג של באלי-גםםםם. 

היא לוקחת אותנו לבמה, יושבת על הכסא הגדול שם, ארבעתנו על הרצפה לרגליה. אני מקבלת את אחת הרגליים ומתענגת על כל נשיקה וליקוק, ותוך כדי היא מצליפה לי קצת בתחת. הכול טוב עד שמסתבך לי העגיל באף (ספטום) בגרביון הרשת שלה ואני נבהלת קצת, מסבירה לה את הסיטואציה ואנחנו לא מצליחים לשחרר אותו אז לבסוף היא פשוט קורעת את הגרביון טיפה. היא נותנת לי את היד שלה במקום, ואני נהנית ככ לסגוד לה, מרגישה משוחררת ובמקומי הטבעי.

מהר מאוד אני מבינה שאין לי יכולת לספוג עוד הצלפות הערב, ואני אומרת לה שאחזור לפינת עישון. היא מחליטה לחזור גם, לוקחת איתה את 3 הנשלטים.

אנחנו יושבות יחד עוד כמה דקות, ואני קולטת שאני גמורה מעייפות ומתקפלת הביתה.

תודה מאדאם ♥️

תודה על הקשירה, תודה על הכאב, תודה על העונג. תודה על מי ומה שאת. תודה שאת ככ רואה אותי ודואגת לי, גם ברגעי הסדיזם הכי גדולים. תודה על הזכות להיות שלך. תודה על השחרור, תודה על השקט. תודה על הכול ♥️

קרה אתמול משהו מאוד מאוד מיוחד עבורי

קצת רקע:

לפני קצת יותר משנה וחצי עברתי אונס שכלל אימפאקט אחרי שאמרתי שאני רוצה לעצור, כמה וכמה פעמים.

מאז אימפאקט, שהיה הפרקטיקה האהובה עלי, מאוד מטרגר אותי. כל פעם שאני מתחילה לספוג אפילו כמה ספאנקים בודדים הגוף שלי בטוח שזה לא יעצור כשארצה לעצור ושיאנסו אותי אח''כ, ובמקום להכנס לספייס שאני ככ אוהבת, אני מתכווצת וכואב לי נורא. אימפאקט כבר כמעט שנתיים לא נעים לי.

בקיצור, לפני כמה זמן הכרתי שולטת מדהימה. סיפרתי לה מה קרה, כי היא אוהבת אימפאקט, ורציתי להסביר שאני לא בטוחה אם החלק הזה יעבוד איתי. היא היתה ככ רגישה וקשובה ומכילה וזועמת על הבחור שפגע בי, שכשהיא אמרה שהיא בכל זאת רוצה לנסות איתי אימפאקט, הסכמתי. 

לא האמנתי שזה יצליח. לא האמנתי שאהנה מזה. אבל נתתי לזה צ'אנס, כי היא היתה מהממת וסמכתי עליה, וכי כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור למה שהייתי - זונת כאב.

היא רצתה להצליף בי באותו איזור שהוא הצליף בי, באותה תנוחה. זה הלחיץ אותי, אבל לא היה לי מה להפסיד מלנסות. שכבתי על הגב. כשהיא התחילה להצליף לי בירכיים הייתי בהלם. זה לא הרגיש אותו דבר. היא הבהירה לי ככ הרבה פעמים שאני יכולה לעצור בכל שלב, ואפילו ביקשה שאבקש ממנה עוד כל עוד אני מסוגלת. ומשהו באינסטינקט שלי האמין לה שהיא באמת תעצור כשאפסיק לבקש.

זה איפשר לי לחוות את הטראומה שלי כשאני בשליטה עליה. כמובן שהיא היתה בגדול בשליטה בסיטואציה, אבל עצם זה שאני זו שביקשה עוד כל פעם, נתן לי תחושה שאני בוחרת להיות במקום הזה, שזה לא נכפה עלי בשום צורה, ששום דבר לא יקרה אם לא ארצה אותו רצון נלהב ואמיתי, אם לא אבקש באופן אקטיבי.

זה נתן לי תיקון שלא דמיינתי שאגיע אליו. בסוף הסשן כבר מצאתי את עצמי מתחננת להצלפה האחרונה.

לא ספגתי הרבה כאב בכלל בסשן ההוא.

אבל זה שספגתי איזשהו כאב ללא פלאשבק נתן לי תקווה, ואיפשר לי לתת בה אמון לפעם הבאה.

באיזשהו שלב בסשן השני שלנו, רציתי עוד, אבל לא הייתי מסוגלת לספוג יותר. הגוף שלי התקפל מעצמו. היא זיהתה את זה, ושאלה אם אני רוצה עוד. לא הצלחתי לענות לה, קפאתי. לא הצלחתי להחליט עם עצמי מה אני רוצה, ופחדתי להודות שהגעתי לקצה שלי, כי ידעתי שהיא היתה ממש עדינה איתי. היא זיהתה את זה, ועצרה. 

זה לימד אותי שהיא רואה אותי, שהיא קוראת אותי, ומעבר לכך - שהיא תכבד את הגבולות שלי ותעצור אם אני לא במצב יותר. 

מסשן לסשן עוצמות הכאב שהצלחתי לספוג עלו, כנראה באופן די אקספוננציאלי. בסוף הסשן השלישי כבר היו לי סימנים של שריטות ממנה ליום שאחרי. לא מספיק ברורים כדי להיתפס במצלמה, אבל הם היו שם. חזרתי להכנס לספייס כאב. הכאב הפך מענג, חזרתי לגנוח מכאב במקום לבכות ממנו. הרגשתי כמעט כמו עצמי שוב.

הסשן הרביעי שלנו היה אתמול בערב, והיא כבר הצליחה להשאיר על הירכיים שלי (האיזור הכי טריגרי!!) סימנים של ממש. ואני? אני אפילו לא הרגשתי שעוצמת הכאב עלתה מסשן לסשן, כי ככל שחזרתי להכנס לספייס הכאב הפסיק לכאוב והפך מענג. האמון שהצלחתי לתת בה, החיבור הייחודי שלנו, הוא זה שאיפשר לי להשתחרר שוב ולהכנס לחוויה המדהימה הזאת של ספייס מכאב, וכתוצאה מכך, גם לספוג יותר ויותר.

אני ככ גאה בתהליך שעברתי עם עצמי ואיתה בתקופה האחרונה. למדתי לתת אמון ולהשתחרר מחדש, ומי שעבר.ה טראומה יודעים שזה כמעט בלתי אפשרי לתת אמון ולשחרר אחריה. אני מרגישה שהיא נתנה לי את עצמי במתנה, שהיא איפשרה לי לחזור להיות מי שתמיד הייתי.

תודה מאדאם.

תודה שאת עוזרת לי לעשות שקט בראש שלי, למצוא את עצמי בתוך כל הבלאגן והכאב שבליבי. תודה שאת רואה אותי כל-כך שאני מרשה לעצמי לשחרר באמת לידך. תודה על האישה שאת, תודה על השולטת שאת, תודה על החברה שאת. 

תודה שהחזרת לי את עצמי ♥️

באופן לא מפתיע הבדיקות שלי למחלות מין יצאו שליליות

זה לא מפתיע אותי בכלל, אבל תמיד טוב לוודא, הוריד לי איזה משקל קטנטן מהלב

מה שכן מתסכל זה שהאולטרסאונד כליות ודרכי שתן יצא תקין, כך שאין הסבר לעוצמת הכאב שחוויתי

לא יודעת אם לשמוח שאין נזק רציני או לבכות שלא מוצאים כלום