אני באמת לא מצליחה לתפוס את ההבדל בין אונס לבין חציית גבולות אחרים.
זה לא שאני מזלזלת באונס. בתור מישהי שעברה המון אונס בחייה, אני יודעת שזה אחד הפשעים הכי נוראיים שאפשר לבצע, אם לא הכי נורא.
זה יותר שאני לא מצליחה להבין את הזלזול של אנשים בגבולות אחרים, יומיומיים, שגרתיים.
הרי כולנו יודעים שהבעיה באונס היא לא הסקס או האקט שמבוצע. מניסיון, אפשר לבצע אקטים שנפגעת מהם, בסיטואציה אחרת, בטוחה ומכבדת, והם ייחוו אחרת לגמרי. העניין באונס הוא חציית הגבולות, התחושה שנעשה לגוף ולנפש שלך דברים שלא רצית שייעשו. לקיחת השליטה האלימה ממך על גופך וחייך ובחירותייך. שלילת הזכות לבחור.
והקטע הוא, שהאקט הזה, של שלילת הבחירה ולקיחתה ממך באופן אלים, קורית המון גם בסיטואציות לא מיניות, ובהן, אנשים לא מבינים למה אני ככ נפגעת. ואני? אני לא רואה את ההבדל בין הסיטואציות.
אם אתה מתכנן לקחת אותי למקום שאמרתי לך שאני לא מוכנה ללכת אליו, ומסתיר ממני מידע באופן שבו אני חושבת שאני הולכת למקום אחר ובעצם מוצאת את עצמי בסיטואציה שהצבתי מראש כגבול, איפה כאן ההבדל?
אנחנו מדבריםות כל הזמן על "רצון נלהב" בהקשרים מיניים, על זה שהסכמה לא מספיקה, בטח שלא אם היא קורית דרך שכנוע אינטנסיבי או העלמת מידע. למה זה לא נכון גם בחיים שמחוץ למיטה? למה זה לא מובן מאליו שכל דבר שאני עושה בחיים שלי צריך לקרות מתוך רצון נלהב שלי? למה כשאני מציבה גבול וחוצים אותו באופן קיצוני, בסיטואציה לא מינית, זה בסדר אם הוא לא הבין כמו שצריך, או אם הוא לא חשב על זה שהוא חוצה את הגבול שלך?
כשמישהו מציב לך גבול, המינימום האנושי הוא לוודא במאה אחוז שאתה לא חוצה את הגבול הזה, טיפשי ככל שיהיה בעיניך. אם יש אפילו סיטואציה אפורה, התפקיד שלך כבנאדם הוא לוודא שהיא לא חציית גבול, לתקשר את זה, לבדוק. בטח ובטח בסיטואציות של שחור ולבן. אתה לא יכול "לא לשים לב" שאתה חוצה גבול. זה פשוט לא עובד ככה. כי כשמישהו מציב גבול, אם אתה רוצה להיות באיזושהי אינטראקציה איתו, התפקיד שלך הוא לשמור את הגבול הזה כל הזמן בראש, לבחון כל צעד שלך למול הגבול הזה.
זה המינימום האנושי.
זה כבוד מינימלי.
זה לראות את האדם שמולך כאדם ולא כבובה ששם לשרת את צרכיך.