כל החיים שלי, כולם ראו מי יכולתי להיות וכמה אני מבוזבזת. כמה חכמה ישלי וכמה אני לא מתפקדת. כמה אני רגישה וכמה אני אכזרית בהתקפי הזעם שלי. כמה טוב יש בי וכמה מעט טוב אני מצליחה לראות סביבי.
ופתאום, יש משהו חדש, מישהי אחרת. והיא רואה בי את כל מה שכולם ויתרו עליו כבר מזמן. היא מאמינה שאני יכולה להיות כל מה שכולם כבר השלימו עם האובדן שלו.
זה קודם כל ולפני הכול מפחיד. זה מפחיד כשיש ציפיות ממך פתאום, אני רגילה שלאף אחד לא באמת אכפת, שלצעדים שלי אין שום משמעות. פתאום ישלי אחריות על הכתפיים, יש משמעות לבחירות שלי. ואני כל הזמן פוחדת לעשות את הצעד הלא נכון.
ומצד שני, זה נותן לי תקווה, שאולי אני כן יכולה יותר. אולי ויתרתי על עצמי כי כולם סביבי ויתרו עלי והתייאשתי, אולי ויתרתי מוקדם מדי. אולי אם אעשה את הבחירות הנכונות ישלי סיכוי לקום מין האפר. אולי כן מגיעה לי אהבה, ואמונה, ואולי היא זו שרואה אותי באמת?
אני ככ רוצה לגלות עוד כמה שנים שזה נכון, שכולם ויתרו עלי מוקדם מדי. אני רוצה להצליח כדי לעשות להם דווקא, כדי להוכיח להם שאני לא מי שהם חושבים, שלא היה צריך לוותר עלי.
ואולי זו סיבה מספיק טובה כרגע.