לפעמים אני מרגישה
שאתם, הקוראים האדוקים שלי
היחידים שמכירים אותי באמת
מתחת לכל המסיכות, מתחת לשם שנולדתי איתו
עם כל הכאב, עם כל הקושי, עם כל הפגיעות והתוקפנות, עם כל הפחד והכעס והרצון להיות טובה יותר
פה אני מאפשרת לעצמי להיחשף באמת, לטוב ולרי
ומצד שני, לפעמים מרגיש לי שאתם לא מכירים אותי בכלל
שאתם דואגים מדי, או חוששים לי שלא בצדק
שהפריקה שלי מפחידה אתכם, כמו את כולם
שמה שיש בתוכי הוא עול גדול מדי אפילו במרחב הזה, שבו אפשר לבחור לא לקרוא
שאני יותר מדי אפילו פה
אני בסדר ולא בסדר במקביל
אני הכי בסדר שאי פעם הייתי
ועדיין ככ לא בסדר
ואני לא יודעת איך להסביר את זה לאנשים

