אני כותבת

אז למה אני ככ עצובה?

למה אני מרגישה... נטושה?

השיר הזה גרם לי לבכות כששמעתי אותו לראשונה

בבתים היא מתארת את הפרעת האכילה, את נקודת המבט שהיתה לה כשהיא היתה חולה

ובפזמון היא מדברת על לחזור אחורה בזמן לילדה שהיא היתה ולהיות שם בשבילה ולהראות לה את כל מה שהיא יודעת עכשיו

במשך הרבה שנים מאוד הזדהיתי עם השיר הזה

אני שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי הרבה פחות כשהחלמתי מהפרעת האכילה, גם כשעליתי במשקל

הפרעות אכילה לא באמת קשורות למשקל, המשקל הוא רק מה שאנחנו נתלות בו על מנת להיראות ולהרגיש בשליטה על החיים שלנו

וכשאת חולה, זה לא משנה כמה תהיי רזה, את אף פעם לא תהיי רזה מספיק בשביל החולי שלך

את תגיעי למשקל יעד אחד וישר ייווצר אחד חדש

ובאיזשהו שלב

הפנטזיה באמת הפכה אצלי ללמות מהירידה במשקל

העדפתי להיות רזה בקבר משמנה או אפילו ממוצעת בחיים

והיום? 

היום הגעתי לקיצון השני

אני בעודף משקל מספיק רציני כדי שכל רופא יגיד לי שאני צריכה לרדת במשקל

כל מה שפחדתי ממנו בהחלמה התגשם

הגוף שלי מעולם לא מצא את המשקל היציב הזה שמדברים עליו, אני פשוט עולה ועולה במשקל

פחדתי ככ מסוכרת והתקפי לב ואני ממש בדרך לשם לפי בדיקות הדם שלי

והקטע הוא שכשישלך הפרעת אכילה ואת רזה, זה עוד קל, רוצים ויודעים לעזור לך לעלות חזרה ולהפסיק לפחד מאוכל

אבל כשאת שמנה עם היסטוריה של הפרעת אכילה, אף אחד לא מוכן לעזור לך

כולם כל-כך פוחדים לטרגר אותי חזרה להפרעת האכילה, אף אחד לא באמת מאמין בהחלמה שלי

אני צריכה עזרה 

איבדתי שליטה שוב

קודם איבדתי שליטה לחולי אחד ועכשיו איבדתי לאחר

ואף אחד לא מוכן להתקרב אלי

"נשים עם היסטוריה עם הפרעות אכילה לא יכולות לעשות דיאטה" הן אומרות

אז מה הן עושות כשהן עולות מדי במשקל?

למה לאף אחד אין תשובות לתת לי?

למה אף אחד לא יודע לעזור לי פתאום?

אני היחידה בעולם שהחלימה מהפרעת אכילה ולא מצליחה להפסיק לעלות במשקל?

גדלתי בבית כל-כך דפוק מבחינת אכילה

חינכו אותי ש90 אחוז מהאוכל בעולם הוא רעל שיביא למחלות שיהרגו אותי באומללות

ובגיל מאוד צעיר גם פיתחתי הפרעת אכילה די רצינית

אף אחד אף פעם לא הסביר לי מה הופך אוכל לבריא או ללא בריא, מה הגוף שלי צריך יותר ומה פחות, לימדו אותי להמנע ולהפחית ולצמצם

ובטיפול? בטיפול לימדו אותי שהכול מותר, שאין אוכל רע, שאין אוכל אסור

אני יודעת היום שיש הבדל בין טוסט לציזבורגר מבחינת בריאות וערכים תזונתיים, אבל לא ידעתי את זה בעבר

והקטע הוא שישלי עוד ככ הרבה נקודות עיוורון כאלה

אני לא יודעת לאכול בריא בלי לצמצם גם דברים הנורמלי לאכול, אני יודעת לאכול "בריא" ברמה שמייצרת לי חוסרים תזונתיים

אומרים שכל אוכל בריא במידה

אבל איך אני יודעת מה המידה?

אני צריכה ללכת ללמוד להיות דיאטנית כדי שיסבירו לי את זה?

או שזה משהו שהגוף של רוב האנשים פשוט יודע לבד ושלי לא בגלל שנים של הרעבה ועיוותי חשיבה?

ואם אמא שלי ואני קלקלנו את הגוף שלי, איך אני אמורה לתקן אותו עכשיו בלי עזרה?

והיום, היום אני לא בטוחה שהייתי אומרת לילדה שהייתי להפסיק לספור קלוריות, או שהיא תיראה בסדר בכל מידה

כי אני במידה גדולה, ואני לא בסדר

ובצד הזה של המחלה אף אחד לא מוכן לסייע

אף אחד לא רוצה לקחת עלי אחריות

וזה יהרוג אותי ככה או ככה

זה באמת משנה ככ לאיזה כיוון?

I've been seeing stars

Every time I get up

It's been getting hard

To keep on playing dress up

I'm body positive until it's mine

Fighting for an hourglass

And running out of time

אני רואה כוכבים לאחרונה

כל פעם שאני קמה

זה מתחיל להיות קשה

להמשיך לשחק בתחפושת

אני חיובית כלפי גופים עד שזה מגיע לגוף שלי

נלחמת על שעון חול (מבחינת מבנה גוף וגם מבחינת זמן שאול)

ומתחיל להגמר לי הזמן

Just an innocent compliment

And I bet they didn't mean it

Even if they did, I bet I still wouldn't believe it

Thought when I got older

That this feeling would be gone

But I'm losing touch, all at once

With everything I once was

רק מחמאה תמימה

הם כנראה לא התכוונו לזה

אפילו אם הם כן, אני בטוחה שעדיין לא הייתי מאמינה לזה

חשבתי שכשאתבגר התחושה הזו תיעלם

אבל אני מאבדת מגע, בבת אחת

עם כל מי שהייתי פעם

If I could go back in time

I would tell her she looks divine

And I would guide her

'Til she changed her mind

And never questioned who she was

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן

הייתי אומרת לה שהיא נראית אלוהית

והייתי מדריכה אותה

עד שהיתה משנה את דעתה

ולעולם לא היתה מטילה בספק את מי שהיא

And we'd go run outside

And play for hours in the sun

And I'd tell her all about the woman

That she will become

And I'd say you're so much more than just a body

That needs measuring

So instead of counting calories

You can count on me

והיינו הולכות לרוץ בחוץ

ולשחק שעות בשמש

והייתי מספרת לה הכול על האישה

שהיא תהפוך להיות

והייתי אומרת לה שהיא כל-כך הרבה יותר מגוף שצריך להימדד

אז במקום להשען על קלוריות

היא יכולה להישען עליו

I think that I'm addicted to this sickness

And I'm slowly dying (oh, oh)

But I'm the only witness

And I'm losing more than

Just a gap between my thighs

Fighting for an hourglass

And fighting for my life (oh-oh)

אני חושבת שאני מכורה לחולי

ואני לאט לאט גוססת

אבל אני העדה היחידה

ואני מאבדת יותר מסתם

רווח בין הירכיים

נלחמת על שעון חול

ונלחמת על החיים שלי

Just an innocent compliment

And I bet they didn't mean it

Even if they did, I bet I s'Til wouldn't believe it

Thought when I got older

That this feeling would be gone

But I'm losing touch all at once

With everything I once was

רק מחמאה תמימה

הם כנראה לא התכוונו לזה

אפילו אם הם כן, אני בטוחה שעדיין לא הייתי מאמינה לזה

חשבתי שכשאתבגר התחושה הזו תיעלם

אבל אני מאבדת מגע, בבת אחת

עם כל מי שהייתי פעם

If I could go back in time

I would tell her she looks divine

And I would guide her

'Til she changed her mind

And never questioned who she was

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן

הייתי אומרת לה שהיא נראית אלוהית

והייתי מדריכה אותה

עד שהיתה משנה את דעתה

ולעולם לא היתה מטילה בספק את מי שהיא

And we'd go run outside

And play for hours in the sun

And I'd tell her all about the woman

That she will become

And I'd say you're so much more than just a body

That needs measuring

So instead of counting calories

You can count on me

והיינו הולכות לרוץ בחוץ

ולשחק שעות בשמש

והייתי מספרת לה הכול על האישה

שהיא תהפוך להיות

והייתי אומרת לה שהיא כל-כך הרבה יותר מגוף שצריך להימדד

אז במקום להשען על קלוריות

היא יכולה להישען עליו

I've been unlearning, un-hurting

Un-telling myself I have to earn it

Is it worth it?

Is it worth it?

It's not worth it

אני לאחרונה מוחקת ידע, מוחקת פגיעות

מוחקת את האמירה לעצמי שאני חייבת להרוויח את זה

האם זה שווה את זה?

האם זה שווה את זה?

זה לא שווה את זה

I've been, unlearning, un-hurting

Un-telling myself I have to earn it

Is it worth it?

Is it worth it?

It's not worth it

אני לאחרונה מוחקת ידע, מוחקת פגיעות

מוחקת את האמירה לעצמי שאני חייבת להרוויח את זה

האם זה שווה את זה?

האם זה שווה את זה?

זה לא שווה את זה

If I could go back in time

I would tell her she looks divine

And I would guide her

'Til she changed her mind

And never questioned who she was

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן

הייתי אומרת לה שהיא נראית אלוהית

והייתי מדריכה אותה

עד שהיתה משנה את דעתה

ולעולם לא היתה מטילה בספק את מי שהיא

באלי לכאוב

באלי כאב שלא מוותר לי

שלא מאפשר לי לברוח

באלי כאב שיביא אותי לקצה שלי

עד שלא אהיה מסוגלת לספוג עוד ספאנק אחד

באלי כאב אכזרי 

באלי מבט סדיסטי בעיניים של מי שמכאיבה לי

באלי להשבר

ובסוף, באלי גם חיבוק שירכיב הכול מחדש, טוב יותר 

וככ פוחדת ממנו במקביל

חצי מהפעמים שאני חרמנית עמוק בפנים אני רק רוצה צומי 

לפחות מהפעמים שזה קורה לי לבד עם עצמי

לא יודעת זה מוזר

אני כאילו מתלוננת שאני לא מספיק תפקודית

אבל בפועל אני עושה ככ הרבה

נכנסתי עכשיו למיטה אחרי יום ארוך של עבודה וסידורים ואני בכזאת הקלה

ועוד חצי שעה בערך אני צריכה לקום חזרה כי אני יוצאת למסיבה, שזה כיף, כן? פשוט, גאד אני עייפה ככ

קצת באלי ללכת לישון

אני זקוקה לחברה היום

היה לי יום ממש קשה אתמול ואני לא רוצה להיות לבד

אבל אני יודעת שאני לא אהיה חברה טובה היום, אני אהיה מרוכזת בעצמי מדי

ולא נעים לי לבקש מאף אחת לבוא בשביל זה

אולי זו החרדה החברתית שמשתקת אותי

אולי זה ההרגל להיות לבד

אולי הפחד להיות לעול עבור סביבתי

הלוואי שהייתי יודעת לבקש עזרה מהאנשים שאוהבים אותי 

יום מזעזע

אני רוצה שמישהי תהיה רעה אלי

אני מתגעגעת למבט הקר של המתעללים?

לא באמת

אני פשוט, רוצה להרגיש כלום לרגע

לוותר על עצמי בשבילה

להיות מה ומי שהיא צריכה, לשכוח מעצמי, מהצרכים והרצונות התובעניים שלי ושל הגוף שלי

אני רוצה את השחרור שבלהיות זונה

אני רוצה לשחרר את הראש שלי ולהיות בובת מין

אני רוצה שיזיינו אותי בתחת

אני רוצה שיזיינו לי את הגרון

אני אפילו רוצה שידחפו לי אצבעות לכוס, למרות שזה כואב

אני כמהה לכאב הממלא הזה

אני רוצה לשחרר את עצמי

את הצדדים הכי חשוכים שלי

אני רוצה שהיא תאהב אותי בכל זאת

אני רוצה שהיא רק תרצה אותי יותר בגלל האפילה הזו

אני רוצה שיכאב לי וזה לא ישנה

אני רוצה להיות מושפלת

מרוחה ברוק של עצמי ודמעות מהמציצה

אפילו בשתן

עם החורים ככ פתוחים

אני רוצה להיות כל-כך רטובה

אני רוצה לנזול

אני רוצה לגמור אח''כ עם הצעצוע שלי בפינה, או כשהיא דוחפת לי את הראש לאסלה, או כשהיא מצלמת אותי להפצה

אני אפילו רוצה להיענש

אני שונאת להיענש, אבל אני צריכה לסבול

אני צריכה לסבול בשביל מישהי

אני צריכה שמישהי תהיה רעה אלי

ותאהב אותי כל-כך אח''כ 

אנחנו מגיעות למועדון. אני במוד טוב, באלי כאב הערב. אני מרגישה את העור שלי מעקצץ לתחושות הללו. אנחנו מתמקמות ומעשנות.

מצטרף אלינו נשלט ומתחיל לעסות לה את הרגליים, וקורה משהו ממש מוזר. במקום להיגעל ולהימנע מלהסתכל על זה כמו תמיד, אני בוהה בזה. "אני אשכרה מקנאה כרגע בפטיש שאין לי" אני אומרת כאילו בצחוק, אבל עמוק בפנים אני היחידה שיודעת שהיא מתכוונת לזה, שהיא באמת מקנאה. לא קינאתי כי הוא קיבל ואני לא, זה משהו שאני בדכ לא מעוניינת לקבל בשום צורה. קינאתי כי רציתי גם לשבת שם, כי רציתי אפילו לנשק אותן לרגע. כי מה שהיה ככ מגעיל בעיני הופך פתאום למחרמן.

היא שואלת אם באלי לשחק ואני מהנהנת. היא מדליקה את הנרות ומורה לי להתמקם עם התחת אליה. היא מטפטפת עלי שעווה וזה צורב הרבה יותר מהרגיל. הכמות הגדולה מילא, זה כמו גל חום שמתפשט, אבל הטיפות משגעות אותי ואני בורחת בטירוף. באיזשהו שלב היא שואלת אם הצלחתי להכנס לספייס ואני משיבה שלא ממש, והיא שואלת מה אני רוצה ואני עונה שלעשן, אז היא עוזרת לי לקום ומאפשרת לי הפסקת עישון, מסשנת בינתיים את הנשלט השני.

היא מחליטה לעשות לי קאטינג.

בפעם הקודמת לא ככ הרגשתי את זה, אבל הפעם אני מרגישה. זה שורף, וזה נעים, והיא שמה ככ הרבה חומר חיטוי וזה בדיוק הכאב השורף שאני אוהבת כל-כך והכוס שלי ככ מרטיב.

היא מחליטה לקשור אותי עם הידיים מאחורי הגב. במהלך הקשירה קרה אירוע שהצריך לקרוא לדיאם וקצת ערער אותי. פנינו לצוות הדיאמיות והן היו מהממות, שמו מישהי שתשמור עלינו לאורך כל הסשן. היא שואלת אותי אם אני רוצה להמשיך ואני מהנהנת. היא מתחילה להצליף לי בתחת עם המניפה והידיים, אני עומדת. התנוחה הזו לא נוחה לי, ואני גם עדיין קצת מכווצת מהאירוע שקרה ואני בורחת מלא, ברמה שהיא כזה "מה ישלך היום". אבל אני יודעת שהיא מבינה. הידיים שלי מנסות לברוח והקשירה מחזיקה אותן מאחורי גבי וחוזר האונים הזה מחרמן אותי כל-כך. היא גם מוסיפה ושמה לי את הצמיד שלה בפה, כך שאני צריכה להחזיק אותו יחסית סגור.

היא משחררת את הקשירה וקושרת את הידיים שלי אחת לשניה באיזולירבנד, מעמידה אותי על שש. היא ממשיכה להתעלל בתחת המתוק שלי והפעם, כשאני מנסה לברוח, היא פשוט תופסת אותי חזק. אין לאן לברוח ולאט לאט אני נכנסת לספייס טוב. כשאין לאן לברוח, אין ברירה אלא להתמסר לכאב ולקבל אותו. ואז, אז הספייס הכי טוב מגיע. אז אני מתחילה להינות באמת.

אני נכנסת לטרנס, הגוף שלי מגיב ומנסה לברוח אבל אני כבר לא. אני גונחת מבעד לשיניים שמחזיקות את הצמיד שלה. היא מכאיבה לי לפי קצב המוזיקה ואני נכנסת ליקום שבו קיימים רק היא, אני, והקצב. כשהיא מרימה את הראש שלי לשאול איך אני, אני מרחפת לחלוטין, אני לא חושבת שהצלחתי אפילו להגיב.

לבסוף נעשה לי כואב מדי ואני מתיישבת אחורה. היא מלטפת לי את הצוואר והראש ואני מתה שתחנוק אותי, אבל אני שותקת. היא נותנת לי לחבק לה את הרגליים ואני מאושרת, זו הנחיתה הכי טובה שיכולה להיות לי מהספייס.

תודה. תודה על תחושת הבטחון שנתת לי, תודה על ההקשבה, על הרגישות, על היכולת לקרוא אותי. תודה שלא נתת לי לברוח. תודה על הכאב, תודה על העונג שהוא הסב לי. תודה על שראית ככ טוב מה אני צריכה ומה נכון לי. תודה על מי שאת. פשוט תודה ♥️

נ.ב - כל-כך רציתי לב מקאטינג אני ככ שמחההה