כלכך פחדתי.
כלכך רציתי קשר שליטה וכלכך פחדתי ממנו. פחדתי מההיקשרות, מהתלות, ממתן האמון. פחדתי אפילו מהשחרור שידעתי שיגיע איתו.
ואז היא מצאה אותי. היא הרימה אותי ברגע לגבהים שלא חלמתי שאגיע אליהם. היא לימדה אותי שאני מסוגלת לכלכך הרבה יותר משהאמנתי. היא חינכה אותי. היה לה אכפת ממני. היא ראתה אותי באמת, והרגשתי חשובה כשהיא היתה שם.
היא לימדה אותי להרגיש בטוחה. אני פוסטראומטית ובטחון זו תחושה שאני בקושי מכירה, אבל החיבוק שלה היה בטוח. העיניים שלה הביטו בי במבט כלכך טוב ורגיש ואוהב שהן כמעט גרמו לי לרצות להיות רגישה ואוהבת כלפי עצמי. היא לימדה אותי לחייך באמת, להיות מאושרת, אחרי תקופה כלכך ארוכה שלא הרגשתי אושר. כמעט שכחתי איך הוא מרגיש. היא לימדה אותי שאני לא חייבת להתמודד עם הכול לבד, שמותר לי להכניס א.נשים לתודעה הסבוכה והאפלה שלי והם לא בהכרח יברחו בבהלה. היא לימדה אותי להאמין בכוחות וביכולות שלי. היא לימדה אותי להכיר את עצמי טוב יותר.
היא הרימה אותי כלכך גבוה שהרגשתי שאני מרחפת איתה. הרגשתי כאילו אני שואלת פרק מספר של מישהי אחרת, כי בספר שלי אין רגשות וחוויות עד כדי כך טובים.
היא הרימה אותי כלכך גבוה, והנפילה כלכך כואבת. לא באשמתה, היא התנהלה וממשיכה להתנהל יותר טוב משהייתי מצפה שמישהי תתנהל. היא הניחה אותי כלכך בעדינות, אבל איך אני אמורה לחזור להסתפק ברצפה הקרה והקשה אחרי שהכרתי את העננים הרכים שבשמיים?
השליטה שלה חסרה לי בכל צעד שאני לוקחת, בכל פעולה שאני עושה. התרגלתי שהיא שולטת לי באוננות, בלו"ז, באוכל. ועכשיו כל ביס חסר טעם והגמירה חסרת פואנטה, הזמן חולף והמשימות בלו"ז לא מתבצעות כי זה כבר לא בשבילה, זה כבר לא כי היא אמרה.
אני יודעת שהיא לקחה את ההחלטה הנכונה עבור שתינו, עבורי אולי אפילו יותר מאשר עבורה. אבל הרציונל והרגש לא מסתנכרנים וההבנה שההחלטה הזו נכונה לא מעלימה את הצורך להישלט, ואת החשש שלעולם לא אמצא מישהי שתגרום לי להרגיש ככה שוב, ואת האובדן והכאב והאכזבה. ההבנה הזו לא מונעת מהדמעות לזלוג ומהידיים לרעוד ומתחושת הבדידות לבלוע אותי ולהשאיר מאחור שברים של מי שהצלחתי להיות כשהייתי איתה.
אני יודע שיהיה בסדר. אני תמיד בסדר בסוף. אבל כרגע, כרגע אני לא בסדר בכלל.
