להיות לבד זה הגיהינום שלי כשאני קטנה.
אתמול היתה לי פגישה לפני אחרונה עם הפסיכולוגית הנוכחית שלי. יש לי חרדת נטישה מאוד רצינית ואחרי ארבע וחצי שנים עם הפסיכולוגית הזו שהצילה אותי כשהייתי במקום הכי נמוך בחיי הפרידה ממנה מאוד קשה לי. המוח שלי ישר חיפש לאן לברוח, ומצאתי את עצמי אחרי הפגישה יושבת מפוחדת בתחושה שהעולם ענק ומפחיד ואני קטנה וחסרת אונים.
כשאני במצב הזה אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמחפשת את העיניים הטובות והדואגות של דמות מטפלת כלשהי. אני מסתכל סביבי, מחפש מבט חומל, מכיל, ואוהב, ונפגש בקירות הלבנים והריקים של החדר שלי. הבדידות הקרה חודרת לעצמותיי ואני רועדת, בודדה וחסרת אונים. כשזה קורה אני מתחילה לרפרש את כל הרשתות החברתיות, מחכה להתראה שאוכל לשקר לעצמי שמעידה שיש מישהו.י שם בשבילי. מחכה לתשומת הלב שאני נואשת לקבל, אם לא מדמות מטפלת כלשהי אז מא.נשים רנדומליים באינטרנט. ההתראות מרגישות לפעמים כמו חיבוק קר ומרוחק, וחיבוק כזה עדיף לפעמים על כלום.
אני מוצאת את עצמי יושבת עם מוצץ ובובה, מנסה לנסוך בעצמי תחושת בטחון שאבדה לפני שנים, מנסה לא להרגיש עזובה ונטושה, מנסה לשכנע את עצמי לחייך. אני מוצאת את עצמי בוכה. אני מוצאת את עצמי בודדה.
אין הרבה מטרה לפוסט הזה, פשוט פריקה. ואולי לקבל קצת חיבוקים וירטואליים בדמות לייק. אני עדיין קצת קטנה, והעולם עדיין מפחיד, אבל לפחות אני מסוגלת לכתוב ולשתף. לפחות אני מסוגלת לתקשר. לפחות אני לא חייבת לעבור את זה לגמרי לבד.
בינתיים קחו תמונה של השילוש הקדוש: מוצץ, בובה, וציץ
