אני כותבת

הילדה הפנימית שלי מנהלת אותי, וזה מפחיד אותי.

יש בתוכי ילדה בת 5, והיא מנהלת אותי. 

כשהייתי בת 5 הייתי במקום ממש רע בחיים שלי. הייתי מוחרמת בגן ועברתי התעללות רגשית בבית. הזמן היחיד שבו קיבלתי יחס "חיובי" היה הטראומה שלי, אז התמכרתי אליה. למדתי להחליף את הצורך בחיבוק בצורך למכות, וסגרתי מאחוריי את החלק הפגיע והכאוב שלי. לא הרשיתי לאף אחד לראות אותו, ואני עדיין לא מרשה. 

אני מעמידה פנים שאני בסדר, אבל האמת היא שאני ממש לא. האמת היא שהילדה הזו היתה בטוחה שהיא לא תחסר לאף אחד בעולם אם היא תמות, והמחשבה הזו רודפת אותי עד היום. האמת שהיא חושבת דברים כלכך נוראיים על עצמה, ואני היא בגדול יותר, אז היא משליכה אותם עלי. היא מנסה לשכנע אותי שלא מגיע לי להיות אהובה, שמגיע לי להיות לבד, פגועה, כאובה. ולכן, כשניסיתי להכנס לבדס"מ, הגעתי לאנשים הכי נוראיים שאפשר למצוא. לאנשים שהתעללו בי וניצלו אותי. אבל איך אני אמורה לזהות שאני עוברת ניצול, כשהתעללות וטראומה הן כל מה שאני מכירה?

עד היום אפטרקר מרגיש לי מוזר. הרעיון שמישהי אשכרה דואגת לי ורוצה לראות שאני בסדר הזוי לי. למה שיהיה לה אכפת? ועוד יותר מזה, למה שהיא תשקיע בי ככה? האימפאקט מרגיש לי טבעי, אותו אני מכירה מאז ומעולם, אבל איך מסתגלות לחיבוק שאחריו? איך לומדות לקבל את החלק הרך והנעים? ולמה קשה לי כלכך להכיל אותו ואני מופתעת שאני מקבלת אותו כל פעם מחדש?

אם כל מה שהכרתי בגיל כלכך צעיר הוא טראומה, איך אני אמורה היום ללמוד אחרת? ואיך אני נפטרת מהילדה הקטנה בראש שלי שמוכנה לעשות הכול בשביל חיבוק? מהילדה ששונאת את עצמה ואותי, מזאת שמנסה לשכנע אותי להרוג את עצמי? ***אני לא אובדנית ואני מטופלת, אל דאגה***

ועד היום כשאני מרגישה בודדה, אני מחפשת סשן. היום אני כבר לא עוברת התעללות, או טראומה, אבל ההרגל לא עבר, הבדידות נשארה, והמשאבים הנפשיים שאיפשרו לי להתמודד איתה נגמרו. וככל שאני יותר בודדה, הדברים שאני רוצה קיצוניים יותר, כי הילדה הזו משתלטת, והיא רוצה בשבילי את כל הרע בעולם.

או שאני רוצה בשבילי את כל הרע בעולם? אני לא יודעת לפעמים...