אני כותבת

היא אוסרת עלי לאונן ולגמור עוד לפני שאני מספיקה לבקש. היא יודעת שאני רוצה, היא יודעת לפני. ואני מתווכחת כמובן.

"כבר גמרת השבוע זונה. באיזה עלילה מגיע לך שוב?".

היא סופרת אחורה מעשר. יש תשובה נכונה, אבל המוח שלי מתרוקן ממילים שירכיבו תשובות.

"אממ בעלילה של מיס מאוד נחמדה?" אני מנסה את מזלי. 

היא פשוט ממשיכה לספור. זו לא התשובה הנכונה. יש תשובה נכונה. מה התשובה הנכונה?

"בעלילה של זה שאני אהיה זונה טובה ואעשה כל מה שמיס אומרת" אני מנסה שוב, מבוהלת בשלב הזה מחוסר היכולת שלי לגלות את התשובה הנכונה.

אני רגילה להיות חכמה. אני רגילה שהתשובות הנכונות פשוט מגיעות לי לראש, מתגלגלות נכון על הלשון. אבל הפעם, הפעם אין לי מושג.

מסתבר שהיתה טעות סמנטית באיסור שלה. הייתי צריכה לעלות על זה. הייתי צריכה לראות את זה. אבל פספסתי.

"את עוד תלמדי אותי זונה. נהפוכותך מזונה טיפשה לזונה חכמה." היא אומרת, ואני מסמיקה. אני לא רגילה להרגיש טיפשה.

"אני אהיה זונה חכמה בסוף" אני אומרת, כמעט בגאווה מתוך המקום המושפל שאני נמצאת בו. כמעט גאה להיות הזונה הטיפשה שלה, כי אני לא סתם זונה טיפשה, אני הזונה הטיפשה שלה.

"רק לזונות חכמות מגיע לגמור" היא מצהירה. אני רוצה לגמור. אני רוצה להיות זונה חכמה. "זונות טיפשות מגיע להן שישתמשו בהן, כמו החור הסתום שהן." היא ממשיכה.

"חיחי אז אני חור סתום?" אני שואלת, והיא משיבה בחיוב. חור סתום. את זה עוד לא שמעתי. כמו שאמרתי, אני לא רגילה להרגיש טיפשה.

"אני חושבת שגם לחורים סתומים מגיע לגמור" אני מנסה להתחכם, והיא כמובן מיד מעמידה אותי במקום:

"חור סתום לא חושב. חור סתום מבצע".

בשלב הזה אני נבוכה, סמוקה, מבולבלת. אז מסתבר שאפילו בלהיות חור אני מצליחה לפשל. טוב שלי.

"תניחי את הטלפון שיצלם בוידאו את פינת המזרון, תצמידי את הכוס העלוב שלך אל הפינה, ותתחככי 5 דקות, זונה.
אחרי זה נדבר אולי על שאר הפריווילגיות של חורים סתומים"

אני מצלמת, חמש דקות של התחככות בפינת המזרון. אני מושפלת וקטנה, רוצה לקבור את עצמי בפינה. ואני כלכך כלכך רטובה. אני מתחככת ומתחככת ורוצה להיעלם והזמן מסתיים ואני שולחת לה את הסרטון.

"תודה שהרשית לי להתחכך במזרון מיס" אני יודעת שזה המקום שלי, קטנה ומושפלת למולה. 

אז מסתבר שלא רואים בפריים את הפינה. אחרי שהיא אמרה בפירוש לצלם את הפינה. 

"אני באמת חור סתום" האסימון נופל לי. זה כל מה שאני, חור, ואפילו את זה אני לא מצליחה לעשות כמו שצריך.

"שוב טינופת. והפעם כמו שביקשתי" היא דורשת.

ואני מצלמת שוב.

בשלב הזה אני מתוסכלת ובאלי לבכות, אבל אני מרימה את עצמי ומזכירה לעצמי שזו לא בחירה שלי אלא של מיס, ואם מיס ביקשה סרטון טוב היא תקבל אחד. אז אני מצלמת סרטון חדש.

הפעם היא מרוצה. כלכך מרוצה שהיא אפילו מרשה לי לשחק בצעצוע שלי.

"יש לך 3 דק לגמור. מעכשיו" היא אומרת. 3 דקות. אני יכולה לעשות את זה. זה מספיק.

וכמובן שזה לא מספיק. אני לא מספיקה, ונגמר הזמן. אני יושבת שם, מתוסכלת, רטובה, נואשת. חור סתום שאפילו לגמור הוא לא מצליח.

חור סתום שצריך שימוש.

חור סתום שלה.