ולמה אני לא מעמידה פנים שאני בריאה נפשית.
אזהרת טריגר//אזכורי פגיעה עצמית ואובדנות
אף פעם לא שברתי את הכלים. אף פעם לא החלטתי שנמאס לי והכול על הזין. מעולם לא לקחתי סיכונים לא מחושבים. גם ההחלטות הטיפשיות היו בראש שלי מוצדקות.
אף פעם לא הרשיתי לעצמי להראות עד כמה אני לא בסדר. פחדתי, מהתגובות של המורים, החברים, ההורים. פחדתי מהצוות הטיפולי. אפילו הנסיונות האובדניים היו מתוכננים כך שאם אכשל לא יהיו שום סימנים, כי לאשפוז יש השלכות לזמנים ארוכים. וידאתי שאני לא חותכת עמוק מדי או יותר מדי. וידאתי שאני עושה את זה במקומות הנכונים. וידאתי שלא רואים שבכיתי כל יום לפני שנכנסתי הביתה. למדתי לא להתנגד לחיבוקים. למדתי לחייך ולצחוק גם כשהריקנות מהווה משקל בלתי ניתן למשא, וגם כשאובדנות היתה המחשבה היחידה.
ואתם יודעים מה בסוף היתה התקופה הכי גרועה?
היא לא היתה כשעברתי טראומה מינית ממושכת וקבועה לפני שידעתי מה זה מין ומה זו טראומה. היא לא היתה כשעברתי חרמות ובריונות. היא לא היתה כשהיו לי התקפי זעם וישבתי במשך שעות וצרחתי ודפקתי את הראש בקיר. היא לא היתה כשעברתי ניצול והתעללות מינית בתיכון על ידי יותר גברים משאני יכולה לספור וכולם סביבי ידעו הכול. היא לא היתה כשלא יכולתי לספור 5 אנשים שהאמנתי שיהיו עצובים אם אתאבד. היא לא היתה כשחברה אחר חברה עזבו אותי כי אני יותר מדי להתמודד איתו, או כי אני צומי, או מסובבת הכול סביבי, או מורידה אותן למטה.
התקופה הכי גרועה בחיים שלי היתה כשהעמדתי פנים שהכול בסדר.
כשלמדתי 5 יחידות מתמטיקה מואץ, הדרכתי בצופים, ולקחתי שני קורסים באוניברסיטה. כשרוב הימים יצאתי מהבית ב7:30 וחזרתי אחרי 20:00. כשחייכתי, מהבוקר עד הערב. כשהייתי מוקפת בחברות שאהבו אותי ודאגו לי. כשהיה עלי יותר עומס משיכולתי להכיל. כשהסתובבתי באופן תמידי עם מסכה שלא יכלה לרדת לעולם. כשחייכתי למרות שכל מה שרציתי היה לצרוח ולבכות. כשהגעתי הביתה כל ערב וחתכתי ווידאתי שלא יכולים לראות. כשהייתי בטיפול ושיקרתי שאני משתפרת כי רציתי שיעזבו אותי בשקט. כשכל מה שרציתי היה שיתנו לי למות.
עברתי ב18 השנים הראשונות של חיי יותר טראומות משרוב האנשים עוברים בחיים שלמים. הסיפור חיים שלי מזעזע גם אנשים שבילו המון זמן בחברת שורדי ושורדות טראומות למיניהן. ומה שאנשים לא מבינים הוא שאת הטראומות אני יכולה לשרוד. להעמיד פנים שאני בסדר אחריהן זה כלכך הרבה יותר קשה. להמשיך להיות נוחה ונעימה לחברה המטופשת שאיפשרה לטראומות הללו לקרות, לחייך כאילו הכול בסדר, להסתיר את הרעד ולהחניק את הצרחות זה החלק ששובר אותי באמת. זה החלק שגדול עלי. והחלק הזה, הוא לא בשבילי, הוא בשבילכם. נמאס לי לשחק בהצגה שלכם.
אף פעם לא שברתי את הכלים, וזה כל מה שאני רוצה לעשות. באלי לצרוח ולבכות ולשבור את הצלחות והמראה ולחתוך עם הזכוכיות השבורות. באלי למצוא את עצמי במיון ולא לדעת איך הגעתי לשם. באלי להתאשפז ובאלי לצרוח בחדר נעול עד שייגמרו לי הקול והאוויר. באלי לוותר על עצמי ולשקוע בכאב. באלי שיהיה לכאב שלי באמת מקום.
