העניין בהשפלה, זה שכשהיא מגיעה מהמקום הנכון, מתוך כבוד אמיתי וכנה, היא לא מקטינה, אלא מחזקת ומעצימה.
בין מחלות הנפש הרבות שלי יש גם התמודדות עם פגיעה עצמית. אני פוגעת בעצמי בכל מיני דרכים מגיל מאוד צעיר, וזו דרך ההתמודדות הנגישה והשימושית ביותר עבורי. כבר שנים שאני מנסה להפסיק ונשברת כל כמה חודשים, ובתקופה האחרונה אני בתקופה קשה מהרגיל והדחפים שלי זוועתיים.
אז היה לי משעמם ורציתי לפגוע בעצמי. מיס שלחה אותי לכתוב שורות. 25 שורות של "שיעמום הוא לא סיבה לפגוע בעצמי". ואז עוד 25. והיא צודקת, שיעמום הוא באמת לא סיבה לפגוע בעצמי.
ומה הקשר להשפלה?
אז אני מספרת לה שזה עזר, והיא שולחת אותי לכתוב עוד 25 שורות. 25 שורות של "אני רוצה להיות החור הקטן והמטונף של מיס כי אני זונת כאב". רק לקרוא את המשפט הזה מרטיב אותי. לכתוב אותו כבר מעביר זרמי התרגשות בכל הגוף שלי, והחזרתיות כמעט משכרת. והקטע הוא, שמתוך הכבוד שאני יודעת שיש לה אלי, היא יכולה לתת לי הנחיה כזו ואני ארטב במקום לפתוח בראנט פמיניסטי. אני באמת חור קטן ומטונף. אבל חור קטן ומטונף שלה. אני החור הקטן והמטונף *שלה*, ולהיות שלה במקום הכלכך נמוך הזה עושה את כל ההבדל.
בשלב האחרון היא נותנת לי לבחור משפט ולכתוב אותו 50 פעמים. אני נלחצת, לא יודעת באיזה משפט לבחור, מרגישה כמעט בבוחן פתע. אני מבקשת שהיא תבחר את המשפט והיא אומרת שאם היא תבחר אותו זה יהיה 100 פעם במקום 50. אני נושמת עמוק, נרגעת, ובוחרת משפט. 50 פעמים של "אני רוצה שמיס תפתח לי את התחת כמו זונה טובה". כי זה נכון. כי אני רוצה שמיס תפתח לי את התחת, ואני רוצה להיות זונה טובה בשבילה. אני רוצה שהיא תשתמש בי בכל דרך אפשרית, ואני אהיה הזונה המטונפת שתעשה הכול בשביל לרצות אותה. אני רוצה להיות הזונה הטובה שלה.
אז תודה מיס. תודה שאת שומרת עלי, גם מעצמי. תודה שאת מכבדת אותי ומעריכה אותי כלכך. תודה שאת משפילה אותי, ותודה שאת עושה את זה ממקום כלכך נכון ובריא. תודה על הזכות להיות החור הקטן והמטונף שלך, הזונה הטובה שלך, זונת הכאב שלך. תודה על הזכות להיות שלך.
