החלק הכי גרוע בלהיות חכמה ומודעת לעצמך, הוא לראות את עצמך מידרדרת ולא להיות מסוגלת לעצור את זה.
אני שמה לב לתסמינים שלי, אני מודעת אליהם. אני רואה שהפסקתי ללכת ללימודים. שאני לא יוצאת מהמיטה יותר. אני רואה שאני לא מסוגלת לנהוג ובקושי נפגשת עם חברות. אני רואה שאני מבלה כל היום לבדי וזה לא בריא לי. אני רואה שאני מזמינה אוכל בכסף שאין לי במקום לבשל. אני רואה שאני פוגעת בעצמי יותר, שהדחפים שלי תכופים יותר. אני רואה שאני לא מתקלחת או מחליפה בגדים לעתים תכופות מספיק. אני רואה את התסמינים.
ואין שוםדבר שאני יכולה לעשות לגבי זה.
כל מה שנשאר זה לחכות שהגל יעבור.
לקוות שהגל יעבור.
והחלק הכי מתסכל הוא לדעת שאובייקטיבית אני נמצאת במקום ממש טוב בחיים שלי ואני אמורה להיות מאושרת עד העננים. החלק הכי מתסכל הוא לצפות בעצמי מהצד ולראות את עצמי מידרדרת, בניגוד מוחלט למציאות האובייקטיבית של חיי שמלאה בטוב ופאקינג קשתות בענן. זה כמעט כאילו אני לא מסוגלת לחוות טוב. כאילו יש בי משהו שחוסם את הטוב הזה, שמסרב לאפשר לו להיות אמיתי עבורי, שמסרב לאפשר לי לחוות אותו.
והשיר שצירפתי עכשיו, הוא בדיוק זה. "אני ממשיכה להשתפר בלהדרדר לאט לאט". אני צופה בעצמי מדרדרת בתוך הטוב. "שמחה כואבת לפעמים. תאשימו בזה את המפלצות בראש שלי".
והנה כמה משפטים נבחרים מהשיר בתרגום חופשי:
"אפשר לתת לכאב ולשמחה להתערבב?
הם יכולים לחיות במקביל? היופי לצד הבלאגן
כי אני נשבעת ששניהם דופקים בחזי
ואם זה הופך אותי למשוגעת אז מספרים לא משקרים
אבל אני לא קוראת לזה משוגעת, אני קוראת לזה להיות בחיים"
