דברים משתנים בכל חזית בחיים שלי. השינויים חיוביים, ועדיין, אני פוחדת.
אני מתחילה בראשון עבודה חדשה כמשלבת לשני ילדים עם אוטיזם. הילדים מקסימים ואני מתרגשת. אני צריכה כלכך את השגרה הזו ואת היציאה מהבית שזה ייתן לי, ועדיין, אני פוחדת.
בחזית אחרת, אני כנראה עוברת דירה בקרוב. אני עומדת להכנס למסגרת שנקראת "קהילה תומכת" שמיועדת למתמודדות נפש. בתקווה אתקבל למסגרת שאני רוצה ואהיה במקום מוכוון טראומה מורכבת, שזה מושלם ומדוייק עבורי. אני מתרגשת ויודעת שהשינוי חיובי ועדיין אני חוששת.
בנוסף, קיבלתי לאחרונה אבחנה חדשה שקצת הפכה את החיים שלי. זה מסביר המון עלי ועל הצורה שבה אני חווה את העולם, אבל זו גם אבחנה רצינית וקשה לקבל את זה שישלי אותה.
והדבר האחרון שמשתנה הוא המחוייבות שלי למיס, שהולכת וגדלה מיום ליום. הקשר שלנו שהולך ומתעמק ומתעצם. אני כלכך גאה להיות שלה, אני רק רוצה להשוויץ לכולם.ן שהיא בחרה בי להיות הצעצוע שלה. ואיכשהו השינוי הזה, מרגש אותי יותר משהוא מפחיד אותי, ואני לא יודעת איך להגיב לזה.