אני כותבת

אחרי הסשן בדאנגן

אנשים צופים בנו, יושבים סביבנו ומסתכלים

אנחנו בתוך הכלוב שבמבוך

ואז אני צונחת לברכיים ומחבקת את הרגל שלה

והעולם נעלם

אני רועדת, דומעת, נאחזת ברגל שלה כעוגן

ואני בוכה טיפה

בכי של שחרור והקלה

כי אני שלה

ואני בטוחה

וזה כלכך שונה מכל מה שהכרתי וכלכך נכון ומדוייק

היא קוראת אותי, היא יודעת מה אני צריכה ומתי

והרגע הזה, הוא יותר משמעותי מכל סשן בעולם

שם על הברכיים, מחבקת אותה, היד שלה על הראש שלי, והיא כל מה שאני צריכה