כשהתחלתי לפגוע בעצמי כביכול לא היה בזה שום הגיון.
הייתי בחמש יח"ל מתמטיקה מואץ, למדתי באוניברסיטה פעמיים בשבוע והייתי החניכה האהובה על המדריכה בצופים. היו לי חברות בכל מסגרת שלקחתי בה חלק ולא עברתי שום אירוע טראומטי. באותה תקופה גם שיקרתי לעצמי שהילדות שלי היתה טובה, והאשמתי את עצמי בכל פגיעה שעברתי. ולא הבנתי. לא הבנתי מאיפה הדחף לחתוך מגיע ולא ידעתי להתמודד איתו.
ועכשיו בואו נדבר על המציאות של חיי. גדלתי בבית מאוד מתעלל מבחינה רגשית. לא באשמת ההורים שלי, הם לא ידעו טוב יותר, ועדיין הם פגעו בי המון. עברתי 7 שנים של טראומה מינית בגילאי 5-12 ולא סיפרתי על זה לאף אחד או עיבדתי את החוויה באיזושהי צורה. שרדתי חרמות ובריונות ביסודי. החיים שלי נראו חסרי תקווה והאמנתי שלא אחסר לאף אחד אם אעלם, למרות שהייתי מוקפת באנשים.
כילדה קטנה הייתי מדמיינת מה יקרה אם אתאבד. בהתחלה הייתי מדמיינת שכולם ישמחו ויחגגו, ואז הבנתי שזה יותר גרוע מזה - לאף אחד לא יהיה אכפת. אף אחד לא ישים לב.
והיום, אני מוקפת ואהובה ומטופלת. אני עוברת בשבוע הבא לגור בקהילה תומכת למתמודדי נפש, רואה מטפלת פרטנית פעמיים בשבוע, ומוקפת בתמיכה מהחברות והמשפחה.
החיים מורכבים. דברים משתפרים. אני ביום רע היום, אבל רגשות באים והולכים ואני יודעת שגם זה יחלוף. פגיעה עצמית ואובדנות הם תחומים מורכבים. אל תוותרו על עצמכם.ן ❤
