אני כותבת

הפרעת האכילה שלי החליטה להכות היום.

אני מתמודדת עם בולימיה מסביבות גיל 9, היום היא מוחזקת ומטופלת ואני אוכלת שלוש ארוחות כמעט כל יום.

בקיצור, רציתי בבוקר לחם מטוגן ואפילו הכנתי לי בעזרת חברה ומדריכה. האמת שהכנו לכל הבית, וראיתי את כולם יושבים ואוכלים ונהנים.

ולא הייתי מסוגלת לאכול.

ישבתי מול הצלחת המזדיינת הזו במשך חצי שעה, שתי פרוסות של לחם מטוגן עליה, ולא לקחתי ביס אחד. רעדתי במקום. איזה מנגנון מטומטם של המוח, למנוע מהגוף דבר כלכך בסיסי כמו אוכל.

אז זה לקח כמעט שעתיים, אבל לקחתי ביס.

למה? כי אני שומרת על עצמי. כי אני מסרבת ליפול למקום הזה שוב. התעקשתי לאכול דווקא את זה ולא משהו אחר כי אני מסרבת לצמצם את מגוון המזון שלי. אני לא עושה את זה שוב. בולימיה היא מחלה מסוכנת שגובה חיים כל שנה, ואני אלחם בה בכל כוחי.

הפרעת אכילה זה מאבק תמידי. זה אף פעם לא באמת נגמר, זה חוזר בדרכים ערמומיות ותחמומיות. אבל אני מסרבת לתת לה לחזור. אני חזקה יותר ממנה.