באיזשהו שלב הפסקתי לצרוח.
בהתחלה התרגשתי. עשיתי משהו אסור, מסוכן, חדש, מלהיב. הבטן שלי התהפכה וידעתי שזה כל מה שאני רוצה, זו הפכה להיות המטרה היחידה. בהתחלה הוא נתן לי תשומת לב, וזה כל מה שהייתי צריכה. בהתחלה הוא היה גדול, ואני הייתי ילדה, וכשהוא אמר שהוא יודע טוב יותר, האמנתי. בהתחלה שיקרתי לעצמי שאני בטוחה.
היה בי חלק שתמיד ידע. היו ימים שהיתה לי בחילה ורצתי להקיא. הוא גרם לי לעשות לעצמי דברים שלא דמיינתי שאי פעם אעשה. היו ימים שלא היה לי אוויר, וימים אחרים שבהם לא הצלחתי להבדיל בין הפרפרים בבטן לחרדה. כנראה שברוב הימים, לא הצלחתי לעשות את ההפרדה. הוא היה מרוחק, והיה בזה משהו מרגש. הוא כלכך לא התעניין בי שכל שבב של תשומת לב שהוא זרק לעברי ריגשה אותי מספיק כדי להחזיק אותי שבויה במשחק שלו. לא הבנתי כמה מסוכן זה עשוי להיות. לא הבנתי כמה מסוכן זה באמת היה.
אני מניחה שגם בו היה חלק שהבין שיש בעיה. אני משקרת לעצמי שהוא לא ידע שהוא פוגע בי, אבל האמת היא, שהוא לא יכל שלא לדעת. הוא לא יכל לא לדעת כי כשהוא לא דיבר איתי במשך ימים שלמים כי לא הסכמתי לעשות משהו שלא הרגשתי בטוחה בו, אני התחננתי שיחזור. הוא ידע כי אני הייתי כנה, והוא העמיד פנים שהוא דואג לי בזמן ששבה אותי עמוק יותר במלכודת.
אני יודעת שהוא ידע שהוא מתכנן לפגוע בי כי הוא כלכך דחה את הפגישה. הוא היה צריך לוודא שאהיה לחלוטין כבולה ואבודה, שלא אוכל לברוח או לצרוח או להתלונן למשטרה. וכששכבתי מתחתיו, צורחת מכאב ומתחננת שיפסיק, הוא אפילו לא הגיב. וכשהוא הפסיק לרגע הוא ירד ממני לשניה, כי הוא ידע שאני לא אלחם בו, או אברח. הוא ידע שהצרחה שלי תשאר כבולה בעליית הגג החשוכה. וכשהוא חזר לשכב מעלי אני לא התנגדתי, רק צרחתי, ובאיזשהו שלב הפסקתי.
באיזשהו שלב הפסקתי לצרוח, וזה היה הרגע שבו ויתרתי באמת. זה היה הרגע שבו הפסקתי להאבק ולהלחם. למדתי בדרך הקשה שאין למה. ויתרתי על עצמי, על הגוף שלי, על הרעיון שמישהו יבוא לעזור. ויתרתי על הרעיון שמגיע לי טוב יותר, שאולי זה לא אמור לקרות. ויתרתי כי ידעתי שהוא לקח חלק ממני שלעולם לא יחזור.
באיזשהו שלב הפסקתי לצרוח.
