אני כותבת

אז ישלי היום ועדת אמצע בהוסטל שאני נמצאת בו ואני מתרגשת בטירוף. אני עומדת לשבת שעה ולשמוע דברים טובים על עצמי.

אז נתנו לי כמה שאלות לענות עליהן וחשבתי שיהיה נחמד לשתף כי באמת הגעתי להמון הישגים פה.

1. מה היו המטרות שלי עם כניסתי להוסטל?

הגעתי במטרה להרגיש טוב יותר 

2. האם המטרות הללו השתנו או נראות היום אחרת? מה כן השגתי עד כה?

טוב המטרות שלי דפנטלי נראות אחרת היום. אני מבינה שהמטרה שלי היתה לא מדידה ולא ישימה, והיום המטרות שלי הרבה יותר מחוברות לקרקע. אני רוצה להמשיך להתקלח כל יום, להרחיב את חלון הסבילות שלי ולהצליח להשאר בתוכו גם במצבי מצוקה, ולהצליח לעבוד במגע רגשי עם הטראומה מהילדות.

אני מתקלחת כל יום, הצלחתי פעם אחת להיות קצת במגע רגשי עם הטראומה, אני מעשנת פחות ולוקחת פחות קלונקסים, אני מצליחה להיות קצת יותר בהתבוננות פנימית לפני שאני לוקחת החלטות, הצלחתי להתמודד עם התקף חרדה רציני ללא קלונקס, אני לומדת קצת לדבר אל עצמי בטון חומל, נכנסתי למטבח, החלפתי מצעים, הצלחתי להיות בקבוצת התמודדות מההתחלה עד הסוף. 

3. מה טוב לי ומה פחות טוב לי במסגרת?

טוב לי שיש מדריכות כל הזמן למקרה שאני צריכה משהו, שאני מרגישה בטוחה ומוגנת כאן, שמתכננים איתי את היציאות ובודקים איך אני לפניהן, שלוקחים כדורים בשעות קבועות וכנל לגבי אוכל, הקבוצות ברובן, הנשים המדהימות שהכרתי כאן.

פחות טוב לי שאני לא יכולה לקום מוקדם בבוקר, שהמקלחות התחילו מלחץ חיצוני ולא ממקום וצורך פנימיים שלי או בחירה אמיתית שהרגשתי שישלי (כי חוקי המשחק הם שאם אני לא מתקלחת אני לא יכולה להיות כאן), קבוצת התמודדות מאוד מטרגרת אותי, שבגלל שצריך לתאם יציאות אני פחות יוצאת לנדנדה וזה חסר לאיבי, שצריך לתאם זומים ואני פחות בקשר עם חברות בגלל זה.