אני לא מרגיש כלום.
שמחה, עצב, כאב, סיפוק, התרגשות... אני אפילו לא מכיר אותם.
הם מרגישים כמו זכרונות רחוקים שכמעט נמחקו, כמו שיער צבוע שכבר ממש כמעט בלונדיני שוב. הם מרגישים כמו רעיון, קונספט שאני יכול להבין, אבל אני לא *מרגיש* אותם.
אני ריק. כלכך ריק. המרחב בחזה שלי הוא חור שחור ששואב וקורע לגזרים כל דבר שמתקרב. האיזור שבו מרגישים פרפרים בבטן הוא סתם בטן גדולה מדי. הגרון שנחסם בגוש דמעות הוא סתם כלי עם מיתרים שיכול ליצור צלילים יפים וכואבים ושורפים. הידיים שבדכ רועדות הן סתם ידיים, רק עוד כלי לכתוב ולבטא את הכלום שאני מרגיש. אפילו חיבוקים אני לא מצליח להרגיש.
הדבר היחיד שאני כן מרגיש הוא חתכים. חתכים כואבים ומדממים ובוכים ומיואשים. חתכים אדומים, בשורות יפות ומסודרות. חתכים יפים, כלכך אסתטיים. המטפלת שלי אומרת שחתכים זה לא אסתטי אבל היא טועה. הם כלכך כלכך יפים. ואני מרגיש אותם. הם אמיתיים.
אני מרגיש את העור שלי נקרע, את הכאב שמפלח לשניה את הגוף, את הדם זולג לי על הרגל. אני מרגיש את הגוף שלי לרגע, את הקיום והנוכחות שלו. ואני נוכח באמת.
וזה, זה כלכך כלכך יפה.