"את רוצה למות זונה?"
את השאלה הזו שאל האנס של איילין וורנוס לפני שהיא ירתה בו.
"את רוצה למות זונה?"
והקטע הוא, שהשאלה הזו, זו לא פעם ראשונה שאני שומעת אותה, ואני יודעת בדיוק איך איילין הרגישה ברגע הזה.
כי הוא, הוא שאל אותי את זה גם.
"את באמת רוצה למות?" הוא שאל עם סכין מוצמדת לי לצוואר. אני קשורה, אני לא יכולה להתנגד, והוא תופס אותי מאחורה, מצמיד לי סכין לצוואר ושואל.
"את באמת רוצה למות?"
ובאותו רגע, אני לא באמת רוצה למות.
לא ככה.
לא על ידי גבר שמבוגר ממני ב40 שנה, לא בגיל 16, לא ערומה וקשורה ומשומשת. לא ככה אני רוצה למות.
ואני חושבת על ההורים שלי שיצטרכו לזהות את הגופה. אני חושבת על אחותי הקטנה. על סיפורי הזוועות שהם לא יוכלו להכיל. על זה שאני, הילדה המצטיינת שלהם, הלכה לגברים מבוגרים שינצלו אותה וישתמשו בה בכל דרך אפשרית. אני חושבת ותוהה אם זה בכלל שווה את זה, אם אני רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה.
"את באמת רוצה למות?" הוא שואל.
ואני קופאת.
אני חושבת, אבל אני קפואה ואפילו לא מצליחה לפלוט את הכן המתריס שבאלי לצעוק, או את הלא המבוהל שבאלי לזעוק.
אני קופאת.
ונכון, לא אני הרגתי אותו, אבל אני מרגישה בטוחה יותר להסתובב בעולם מאז שהוא מת.
