אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לכתוב על השיר הזה.
אני אתחיל בזה שאני הייתי הנערה הזו.
אולי לא הייתי מסיימת שיכורה אבל כן היייתי מסיימת כל פעם לבד בגן הציבורי. או בחדר מלון. או חוזרת לכיתה או הביתה. הייתי נשארת לבד.
ולא, לא היה לי עם מי לדבר.
ולא היה חיבוק חם בבית.
וכן, חיפשתי אותו בחוץ, הלכתי לגברים מבוגרים שיתנו לי את החיבוק שאבא מעולם לא נתן לי, ואמא נהגה להתלונן על שהיא צריכה לתת לי כי ביקשתי.
וכן, כולם ידעו וראו.
כולם.
ה"חברות שלי".
המורים בבית הספר.
הסתרתי רק מההורים.
אז מה אם שיקרתי והחבאתי.
נאנסתי על בסיס קבוע, ברור ששיקרתי והחבאתי!
ברור שהסתרתי.
ברור ששמתי חיוך מטופש על הפרצוף והעמדתי פנים שהכול בסדר.
מה עוד יכולתי לעשות?
אבל יש קצת אור בקצה המנהרה.
כי בסופו של יום, יצאתי מהבית ודברים השתפרו.
בסופו של יום מצאתי חברים אמיתיים, ואנשים שאכפת להם ממני, וטיפול טוב.
בסוף מצאתי את עצמי.
"כשאין חיבוק חם בבית היא תחפש אותו בחוץ.
מאכילים אותה כל פעם בתירוץ המצוץ.
נשמה פצועה הלב שבור השער פרוץ,
שמועות רצות כולם יודעים שהיא אחלה של סטוץ.
נמאס שאף אחד לא באמת אוהב אותי, נמאס מהעולם הזה שלא סופר אותי, נמאס לי מכל אלה שאומרים לי תתגברי, נמאס לגמור שוב שיכורה לבד בגן הציבורי.
תן להם קצת אור, קצת אור,
תן לה קצת כוחות שניה לפני שהיא נשברת.
תן להם קצת אור, קצת אור,
תן לו גם להתעורר למציאות אחרת.
תן להם קצת אור, קצת אור,
תן לה להרגיש שזו תקופה והיא עוברת.
תן להם קצת אור, קצת אור,
תן לו רק סיבה טובה שוב לחייך על אמת"
