לפני 3 שבועות. 1 בנובמבר 2024 בשעה 12:54
מה כבר עשיתי?
לא עשיתי כלום.
ואני יושבת ומביטה מהחלון.
החלון גבוה, קומה 19.
האנשים והמכוניות נראים כמו צעצועים.
אני רוצה לשחק בהם, אבל הם רחוקים מהישג ידי.
אני מביטה בעולם מהחלון, ותוהה איך הוא ייראה בלעדי.
מי ירגיש בחסרוני, מה יהיו התגובות.
הבריונים בטח ישמחו.
אמא ואבא אולי יבכו?
או שאולי הם ירגישו הקלה ענקית, עול שהוסר מכתפיהם.
אני גדלה ומתבגרת מול החלון.
שעות על גבי שעות של צפיה באנשים קטנים חיים את החיים.
ואני? אני לא חיה, רק משקיפה.
אני לא פה ולא שם.
אני לא אלוהים וגם לא בת תמותה רגילה.
אני אחליט אם למות, ואיך, ומתי.
לא אף אל גדול.
וככל שאני מתבגרת אני מבינה
שכשאקפוץ מהחלון אף אחד לא ישמח או יבכה.
אף אחד אפילו לא ישים לב.
וזו ההבנה הנוראה מכולן.
לאיש לא באמת אכפת.
