זה כמעט מגרד לי.
זו תחושה קצת אחרת.
אולי סוג של נמלול, אולי סוג של תת-תחושה.
וזה מציק לי. זה מציק כמו שטנטון באוזן מציק. זה מציק כמו צרחות של תינוק, שכואבות לך מבפנים כי את רוצה להגן עליו. זה מציק ברמה של אבעבועות רוח, ואני יודעת, היו לי. זה מציק כמו המהום חסר קצב ותווים, פשוט המהום שסוטה מהקווים.
אולי זה מציק כמו צרחות של תינוק כי זו הילדה הפנימית שלי צורחת או איזה מטפורה קיטשית אחרת. אבל האמת, שאני מכירה טוב את הילדים במערכת שלי, והם לא צורחים כרגע. זו אני שרוצה לשבת ולצרוח ולדפוק את הראש בקיר.
זו אני.
אני השפויה, היציבה, הבוגרת, הרגועה. אני זו שמאבדת את זה ובוגדת גם בהם.
יש הרבה חוקים סביב זה. חוקים שבאמת נועדו להגן עלי. ואני? אני תמיד האמנתי שחוקים נועדו להגן עלי.
מותר לחתוך ביד אבל לא בפרק כף היד. לא לאורך. עדיף בירך כדי להסתיר את הסימנים. לא עמוק מדי. כואב יותר, לאלא, כואב פחות כואב פחות! כן.. זו הרמה הנכונה. לא יותר מדי חתכים. הם צריכים להכנס מתחת לגאזה. לא שטחי מדי, צריך שיירד דם. לא כלכך הרבה דם! רק מספיק דם כדי שיראו את הכאב שלי גם בלי שאצטרך להסביר.
שיט שיט שיט.
עברתי כבר מזמן את הגיל שבו לחתוך זה מגניב ואדג'י. אני בנאדם מבוגר. דאמיט יש אמהות בגיל שלי. אני על כל הכדורים הפסיכיאטריים ביקום, ועדיין לא מצאתי תרופה טובה יותר מזו. אני עובדת שנים בטיפול, ואני רק מרגישה יותר גרוע.
או שלכל הפחות,
זה נראה יותר גרוע.
ולא זה לא שהטיפול לא עוזר אבל הוא עובד כלכך לאט ואני צריכה שזה יפסיק עכשיו או שאני לא יודעת מה יקרה אבל אני לא אוכל לעמוד בזה ואני אקרוס וזה יהיה יותר מסוכן ויותר מסוכן ויותר מסוכן ושיט אני פוחדת פאק מה אני עושה לנשום, לנשום, לנשום, לנשום... לנשום.
לאחרונה
אני מפסידה לדחף יותר ויותר.
דחף זה שם ככ עדין ביחס למפלצת האימתנית שעומדת מולי..
ולי, לי נשאר רק להרהר
וללמוד להתיידד עם הדחף
למרות כל נורות האזהרה.