כל הסיפור עם אייל גולן, מציף לי דברים.
כי אולי לא הוא ניצל אותי, אבל גם אני הייתי נערה שניצלו אותה גברים מבוגרים.
כילדה עברתי התעללות מינית ממשוכת על ידי ילדים אחרים. ופה, אין אשמים, אני לא יכולה להאשים ילדים קטנים שכנראה שיחזרו התנהגויות שראו במקומות אחרים.
בפעם הראשונה ששמתי פורנו וניסיתי לאונן, לא הבנתי את ההייפ. ואז לאט לאט מצאתי מה אני אוהבת, והבנתי שהוא מאוד שונה מנשים אחרות. אני אהבתי שימוש, כאב, קשירות.. אהבתי בדסמ.
וכשחיפשתי שולטים באינטרנט, לא מצאתי שולטים אמיתיים. מצאתי טורפים במסווה של שולטים.
מכירים את הדמויות בהארי פוטר ששואבות את הנפש של האנשים סביבן? אז פגשתי כאלה. הרבה כאלה.
ובאותה תקופה חשבתי שאני בוחרת, אבל מנקודת מבט בוגרת ושלמה יותר אני יודעת שלא אני בחרתי. שהם ידעו בדיוק מה ואיך להגיד לי כדי שארגיש שהכול קורה בשליטה ומתוך בחירה שלי, ובעצם שטפו לי את המוח, בעדינות אין קץ, בקור רוח ובדיוק מפחיד.
שום דבר שם לא היה בטוח, לא היה שפוי, ובטח שלא היה בהסכמה חופשית. זה היה עסקת חליפין - אתם מחבקים אותי, ואני נותנת לכם לעשות מה שאתם רוצים עם הגוף שלי. אז כשקשרו אותי, לא ניסיתי להשתחרר. כשהכאיבו לי לא צעקתי. כשהשתמשו בי, שיתפתי פעולה. הייתי המוצצת הכי טובה שרבים מהם פגשו. ממש העמדתי פנים שאני רוצה את זה. ליטרלי למדתי אנטומיה של הזין כדי ללמוד למצוץ טוב יותר.
ובהתחשב בילדות שלי, שלימדה אותי שהדרך לקבל חיבה ואהבה היא מין, הכול הסתדר לי. ולא הרגשתי שאני עוברת ניצול או התעללות. הרגשתי בשליטה. הרגשתי שאני מבינה את הקשרים הללו, אחרי שנים של קשרים שהיו בשבילי בלאגן אחד ענק. כאן היה ברור לי מה אני נותנת ומה אני מקבלת בתמורה, ידעתי למה לצפות ואיך להתנהג. וזה נתן לי סוגשל שקט.
הבעיה היא, שהחוויות הללו היו לא תואמות גיל, ולא נעשו מרצון שלי אלא מתוך סוג של הקרבה עצמית למען מטרה, הקרבה של הגוף והנפש שלי לטובת חיבוק. אלו לא הדרכים שבהן רציתי לעשות בדסמ. רציתי אנשים שירגישו לי בטוחים בבטן, שיאהבו אותי באמת, שיתנו לי שגרה ומשמעת שטובה גם לי, ולא רק להם. אבל זה מה שהיה, וזה מה שהכרתי, וזה מה שקיבלתי שמגיע לי.
הייתי בחרדה כל הזמן. הרגשתי הכי לבד בעולם. הערך העצמי שלי ירד, תחושת הבטחון שלי בעולם, האמון שלי בעצמי, נעלמו כלא היו. סבלתי, ממש. לא הבנתי למה אני מרגישה כמו שאני מרגישה. לא הבנתי מה היה לא נכון. היום, אני מבינה שהבעתי תסמינים של נערה שעוברת טראומה, אבל אז, הכול היה אנדרלמוסיה.
וסיפורי אייל גולן, כלכך מזכירים את הסיפורים שלי, ואת מה שאני עברתי, שזה שובר לי את הלב. שובר לי את הלב בשביל הנערות והבחורות ההן, שאני יודעת ומכירה את הזוועות שהן עברו, ואת החיים שהן ממשיכות לחיות בצל הטראומה, ושובר לי את הלב בשבילי על הילדה שהייתי, שנאלצה להתבגר מהר מדי, שעברה מה שעברה, שבעצם נאנסה. על בסיס יומי. באופן קבוע וסדיר.
אז אני נמנעת מלצפות בכתבה, אבל אני כבר בוכה. אני לא צריכה לצפות בכתבה כדי לבכות. מספיק להיזכר...