גם אני הולכת ברחוב. אני צועדת ברחוב שלי. הרחוב שלי מלא בורות. עמוקים יותר ופחות. אבל מלא בורות. אני נופלת. בכולם. לפעמים אני רואה אותם מראש. לפעמים אני מתנתקת ומוצאת את עצמי בתוך הבור. לפעמים אני בוחרת ליפול לבור. הוא חשוך, ואני אוהבת חושך. לפעמים הבור מפתיע אותי. ולפעמים הבור הןא סתם בור.
אני עמוק בבור. אפילו קרני השמש לא מגיעות ללטף את פני. אני יושבת ובוכה. זו אשמתי, אני הכנסתי את עצמי לבור. או כך לפחות צועקים לי המתנשאים מלמעלה. הם לא מנסים לחלץ אותי. אני צריכה לטפס בעצמי. אני מטפסת בבכי. ואני נופלת שוב, ושוב, ושוב. אני פצועה בידיי וברגליי. הם קוראים לי מלמעלה, מזכירים לי שאני בוחרת ליפול לבורות. הם טוענים שאני יכולה לדלג מסביב לבורות, כמוהם. או לטפס בשניות. אבל הבור שלי עמוק יותר. הבור שלי עמוק מדי. והם לא רואים, הם רק מזלזלים.
אני יוצאת מהבור. לפני יש בור אחר. אני מנסה לברוח, אני מנסה לצרוח, אני מנסה לרוץ לכיוון השני. אבל הבור בולע אותי. והוא כל מה שיש.
הבורות רודפים אותי. אין זו אשמתי. הבורות מפתים לפעמים, קוראים בשמי ברכות מלטפת. הבורות מבטיחים לי שבתוכם אהיה מוגנת מהעולם שבחוץ. והרחוב גדול ומפחיד. לפעמים אני נכנסת. לפעמים אני בוכה. לפעמים אני קוראת לעזרה שאף פעם לא מגיעה.
אני רוצה ללכת ברחוב אחר. הרחוב שלי הוא רחוב ללא מוצא, ללא דרך חזרה. הוא אינסופי, ונגמר ברגע בו זמנית. אני פוחדת מהבורות. אני לא יכולה לברוח. אין צמתים, אני לא יכולה לעבור לרחוב אחר. אני נופלת שוב ושוב. אני כלואה במעגל אכזרי. אני לא יכולה לברוח. אני אף פעם לא מצליחה לברוח.