"אני בסדר" אני אומרת. מחזיקה את עצמי מלפעול על פי האינסטינקטים שלי ולברוח לעזאזל הביתה.
"אני בסדר".
אני שונאת שקרים ועדיין אני מוצאת את עצמי משקרת על בסיס יומיומי.
"אני בסדר" אני מתעקשת. אבל האמת שאני לא. האמת שפשוט אין לי מילים להסביר את הסערה שמתחוללת בפנים, ואין לי איך לענות למבול השאלות שיגיעו כשתדעו, כי אני בעצמי לא יודעת את התשובות. האמת שאני לא רוצה להפיל עליכם את הצרות שלי, בטח כשאין לכם את הכלים לעזור לי, ואני לא רוצה להדאיג, כי הדאגה שלכם חונקת אותי, וכי אי אפשר שידאגו לי כל הזמן, ואני כל הזמן ככה.
זו הבעיה, זה הרגיל שלי. אני מרגישה יותר מדי כל הזמן. אני חווה סכנה בכל דבר שאני עושה. אין לי את הכוחות והיכולת להיות בנאדם בוגר ואחראי ולנהל את החיים שלי. אין לי חשק להתפתח או לגדול, אני כבר מזמן מתה מבפנים. אני מיואשת ועייפה ובעיקר רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולבכות.
אבל אני בנאדם בוגר, בלית ברירה, ואני צריכה להתנהג כמו אחת. אז אני בסדר. אני בסדר. אני בסדר.
כןכן הכול טוב. "אני בסדר".