כי העניין הוא, שהפנטזיות שלי יביאו לי את כל האנשים הלא נכונים. המסוכנים, אלה שלא יכבדו את הגבולות שלי. שלא יראו אותי.
כי עמוק בפנים, אני רוצה שלא יראו אותי לפעמים. אני רוצה להיות רק חור לזיון.
ועמוק בפנים, אני רוצה שתזלזל בי, ותדבר אלי מגעיל, ותכאיב לי, ותשתמש בי, ולא תתן לי לנשום.
אני רוצה שלא תתן לי לנשום.
מחרדה או מהתרגשות או מפחד. מאימה אולי. אני רוצה שתסרסר בי, אני רוצה שתהפוך אותי לאטרקציה המרכזית בכל ערב חברים שלך.
אני רוצה שתחנוק אותי פיזית, עם הזין שלך, ולא תשחרר, גם כשאני משתנקת לאוויר, גם כשהרגליים שלי נאבקות באוויר בנסיון להשתחרר, גם כשקשה לי. במיוחד כשקשה לי.
אני רוצה שיהיה לי קשה.
הכול כל-כך קל לפעמים, ואני רגילה לקשה. החיים שלי היו קשים. והשגרה הזו, היא קלה לי מדי, היא ברורה לי מדי, היא צפויה לי מדי. היא משעממת אותי.
אני רוצה שתוציא אותי מהשגרה הזו.
אני צריכה שתוציא אותי מהשגרה הזו.
אני צריכה להרגיש משהו. כואב, וקשה. שיגרום לי להרגיש כמו הילדה הקטנה שהייתי. כי כשזכרונות הילדות שלכם הם האוכל של אמא או סבתא, שלי הם להיות חסרת אונים וכאובה. ועם כמה שזה דפוק, לפעמים אני מתגעגעת לזה. אני צריכה לדעת שזה שם. ואני יודעת כשזה כואב. כשזה ממשיך לכאוב. כשזה לא מפסיק לכאוב. אני צריכה להרגיש משהו. כל דבר.
והמקומות האלה?
הם באמת מפחידים אותי.
אז אני סותמת את הפה, ואני לא משתפת בפנטזיות.