**אני לא אובדנית באופן אקטיבי ואני הולכת לישון עכשיו אז לא לדאוג לי תודה**
וואו
אני מרגישה ככ גרוע
כל-כך
אני מרגישה חסרת כוחות ואנרגיה, עייפה מנטלית, מרוקנת. חסרת חיים.
אני מרגישה חסרת חיים.
אני פה אבל אני לא פה. אני כלואה במציאות שקרתה לפני שנים ואף פעם לא נגמרת. ובמציאות הזו אני מתה מבפנים. במציאות הזו הסוף הגיע, ונגמר, ואני ריקה וחסרת נשמה.
ובימים האחרונים אני באמת התנהגתי כמו מתה מהלכת. חסרת מצפון ומצפן, חסרת כיוון, משתלחת בכל מה שזז.
וזה הגיע להם כמכלול, אבל האם זה הגיע להם כאנשים פרטיים? האם החטא שלהם באמת היה כל-כך נורא?
אני מרגישה מתה. מיי כמיכל רומנס ביקשו להבטיח שלא אאבד את האור מאחורי עיני, והאמת היא, שאני חושבת שאיבדתי אותו. ואני לא יודעת אם הוא אי פעם יחזור. אני לא חושבת שאיבדתי אותו היום. אני חושבת שהוא אבד לפני שנים. אבל היה ניצוץ, וגם הניצוץ הזה כבה בשבועות האחרונים.
אני רוצה להיות אהובה אבל לא מאפשרת לאף אחד לחדור את המגננות שלי. אני רוצה לקבל עזרה אבל אני לא מוכנה להיות פגיעה. אני רוצה לאהוב, אבל אני לא מעזה להרגיש. אני רוצה להרגיש שייכות, אבל אני לא מוכנה להתחייב, אני מאבדת עניין מהר מאוד. אני רוצה להרגיש בטוחה אבל מסרבת לשחרר ולאפשר למישהו אחר להגן עלי. ואני קלירלי לא מצליחה להגן על עצמי.
באלי שישחררו אותי ויתנו לי למות ויקראו להתאבדות שלי המתת חסד. אבל גם באלי לחיות. באלי שמישהו יציל אותי מעצמי, שמישהו יעצור את הטירוף הזה. אני לא אעשה שוםדבר כדי להתאבד, אני פשוט, גם לא רואה אף אחד מנסה להוציא אותי מהבור שנפלתי לתוכו. ואני לא בטוחה שאצליח לצאת ממנו לבד.
אני עייפה. אני פשוט כל-כך עייפה.