אונס לא מתחיל ונגמר בחדירה. הוא אפילו לא סובב סביבה.
בתור אחת שנאנסה, והרבה פעמים, אני יכולה להגיד שהחלק הגרוע באונס, לא קשור לחדירה. הוא קשור לחציית הגבולות הבוטה. הוא קשור לאובדן השליטה על הגוף שלך, על החיים שלך.
והקטע הוא, שהדבר הזה, החציה של הגבולות, כל-כך מנורמלת בחברה שלנו, שלא פלא שאחת מחמש נאנסת.
האנשים האלה, האנסים, תמיד יש להם תירוץ למה הם היו חייבים לחצות את הגבול שלך, פשוט לא היתה להם ברירה. תמיד את הבעיה. תמיד את זו שלא בסדר.
והעניין הוא, להוקיע אותם עוד לפני שהחדירה קורית. מספיקה פעם אחת שאמרתי לא, כדי שתפסיק. לא זה לא זה לא זה לא. לא אכפת לי באיזה תחום. כי מי שעושה את זה מחוץ למיטה, יעשה את זה גם בה. וזה אפילו לא משנה. לאף אחד לא אכפת מהחדירה המזדיינת. אכפת מהיעדר הבחירה, מהזלזול והדריכה על הגבולות.
והבעיה היא, שאנחנו כחברה מאפשרים לאנשים הללו להסתובב בינינו, למרות שכל הסימנים שם. למרות שהם חוצים את הגבולות של כולם, כל הזמן. זה תמיד בטעות, או שהם לא הבינו טוב, או שאת בכלל אשמה, אבל זה מה שהם עושים. הם נהנים מזה. הם שואבים סיפוק מללחוץ לאחרים על כל הנקודות הרגישות. מה שהם באמת נהנים ממנו, זה הסבל שלנו, בין אם זה באונס ממשי ובין אם זו חציית גבולות מקובלת יותר חברתית.
די לאפשר להם את זה. בטח לאלה מביניהם שעובדים עם מתמודדי נפש. כי הם מסוכנים, והם יפגעו בהם. והם יגידו שזה לא היה בכוונה, אבל הם יעשו את זה שוב.