התחתון שלי, שהודק כל כשעתיים מהבוקר, כבר כואב ברמה בלתי נסבלת.
אני יודעת שאני בעונש, והמטרה היא לסבול.
ובאותה נשימה בה אני מתלוננת על הכאב, אני גם מודה לאדוני עליו.
הוא מזכיר שעוד שעתיים אפשר לשחרר.
"אני מודה על הכאב, אבל מחכה בקוצר רוח להקלה שבשחרור" אני אומרת.
"תוכלי לגמור כל שעה בשבילי" הוא עונה, מתייחס לאיסור האורגזמות שייגמר גם הוא.
אני שונאת לגמור לפעמים. זה ככ הרבה יותר מדי להכיל בשבילי, זה ככ עוצמתי שזה כואב. לעשות את זה כל שעה נשמע לי מזעזע. אני באמת מתחילה לפחד, יודעת שמה שהוא יגיד יקרה בסוף, שהבחירה היא לא שלי, שאין טעם אפילו להתחנן על חיי, כי הוא כבר יודע, והוא בוחר בזה בכל זאת.
"מה זא 😳
כל שעה?
התכוונתי יותר לשחרור של התחתון אדוני" אני משיבה.
"אופס" הוא מגיב.
אני רוצה לבכות.
"רגע אז מחמש אני צריכה כל שעה לגמור?" אני שואלת באימה.
"הינה האימה עולה" הוא מזהה.
"נכון אדוני
אבל אעשה מה שתחליט
אני מבועתת
אבל אעשה כל מה שתחליט"
אני משיבה ברצינות תהומית, מוכנה לסבל שיגיע.
"אני צוחק
רציתי לשחק איתך קצת" הוא משיב.
אני חוזרת לנשום.
אוויר.
ללטף את הירך המסומנת בהוראתו, להרגיש אותו איתי.
תודה אדוני ❤️