הוא אמר דברים נוראיים, וזה כאב כלכך, וזה היה נפלא.
אף פעם לא חשבתי על עצמי כמזוכיסטית מנטלית.
אני לא אוהבת שפוגעים בי.
כאב פיזי? בטח, אני יכולה גם לגמור מזה.
אבל כאב נפשי? ישלי ממנו ככ הרבה בחיים שלי, למה שארצה ממנו עוד?
הכול התחיל מאיזה פוסט שכתבתי אתמול.
דיברתי על הריקנות והצורך למלא אותה בכאב.
על המקום הזה של לרצות לכאוב כי את הכאב אני מכירה ויודעת והוא כבר בית בשבילי.
דיברתי על זה שאני לא מרגישה כלום וזה מחרפן אותי.
התלבטתי אם לשלוח לו את הפוסט, אבל ידעתי כמה הוא מסוגל להכאיב ולפצוע, והשתפנתי.
הוא קרא אותו ושאל אם לא טוב לי בקשר שלנו.
הסברתי לו שהכי טוב לי בעולם איתו, שזה לא קשור לקשר. שזה כאילו יש חור שחור סביבי ששואב כל טיפת אור ואני בחושך ואני לא מסוגלת לשרוד את החושך הזה יותר.
הוא אמר לי לחשוב על אם אני רוצה באמת לכאוב. כי זה יכאב.
פחדתי.
אבל עמוק בפנים, ידעתי את התשובה.
וכשהגיע הרגע לבחור, אמרתי לו שהכאב עדיף על כלום. בחרתי בכאב.
והוא הכאיב.
הוא אמר את הדברים הכי נוראיים שאפשר. שיחק על כל הנקודות הרגישות שלי. הוא אמר שאני כפויית טובה, שאני פתטית, שאני שואבת הכול ולא מוקירה על כלום. הוא אמר שזו אשמתי שלא טוב לי, שאני הפכתי את החיים שלי לכאלה נוראיים.
התחלתי לבכות כבר בדקה הראשונה.
כשסיימנו השרוול שלי היה רטוב לגמרי מלנגב דמעות.
זה כאב לי כל-כך.
באיזשהו שלב תהיתי מתי העינוי הזה ייגמר כבר, ואם זה יקרה אי פעם.
ובדיוק כשחשבתי לעצמי את זה, הוא אמר שהוא חושב שזה הזמן לעצור. כאילו הוא קרא את המחשבות שלי.
הוא אמר שהוא לא באמת חושב את כל הדברים הללו. שהוא מוצא מה מפעיל אותי וממשיך באותו הקו. הוא אמר שאני אלופה שלו, ושאני נלחמת כל יום להשתפר ואני מצליחה והוא רואה את ההתקדמות שלי.
בשלב הזה הבכי הפך לבכי של שחרור, של הקלה אמיתית.
הוא שרף אותי מבפנים ואז החזיר את הנפש שלי לתחייה.
וזה כל-כך פאקינג כאב, אבל אני מרגישה טוב יותר עכשיו.
וזה היה שווה את זה.
תודה אדוני ❤️